להורדת דף הלימוד בתצורת PDF מעוצבת לחצו כאן
אגדה (ירושלמי ברכות ה, א, ט, ע"א; מתורגם):
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק את תפילתו.
הלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו: אוי לו לאדם שנשכו חברבר, ואוי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא.
מה עניינו של החברבר הזה? כאשר הוא מכיש אדם, אם האדם מקדים למים, החברבר מת, ואם החברבר מקדים למים, האדם מת.
אמרו לו תלמידיו: רבי לא הרגשת? אמר להן: יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי. אמר רבי יצחק בר אלעזר: ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו (ולכן הקדים ר' חנינא למים וניצל), לקיים מה שנאמר: "רצון יריאיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם".
שאלות:
(א) מה זה חברבר?
(ב) איזו תפילה לא הפסיק ר' חנינא?
(ג) מה שאלו תלמידי רבי חנינא?
(ד) מה ענה להם ר' חנינא?
(ה) האם ר' חנינא התפלל לה' שיצילו מן החברבר?
(ו) איזה פסוק נזכר באגדה? ומה הוא בא ללמד?
הצעה לתשובות:
(א) חברבר הוא סוג של נחש.
(ב) ר' חנינא לא הפסיק את תפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה). יש לציין, כי כיום אנו מכנים בשם 'תפילה' את כל חלקי הסידור, ואולם בלשונם של חז"ל מציין מונח זה את תפילת העמידה בלבד.
(ג) תלמידי ר' חנינא, שהיו נוכחים באירוע, לא התעניינו בתוצאות ההכשה, אלא ברגע ההכשה עצמו. הם שאלו את רבם: "רבי לא הרגשת?". התלמידים רצו אפוא לדעת כיצד הרגיש רבם בעת ההכשה, ואולי גם להבין כיצד ניתן להמשיך בתפילה לאחר הכשת נחש או לאחר ראייתו.
(ד) ר' חנינא בן דוסא ענה לתלמידיו שכלל לא הרגיש בהכשה היות שהתכוון בתפילתו - "שהיה לבי מתכוין בתפילה". ר' חנינא היה שקוע כל כך בתפילתו עד שכלל לא שם לב שהכישו נחש.
(ה) מסתבר שרבי חנינא לא ביקש בתפילתו להינצל מהנחש, שהרי הוא כלל לא ידע על קיומו מפאת עומק כוונתו בתפילה.
(ו) בסוף האגדה נזכר הפסוק מתהלים: "רצון יריאיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יט). פסוק זה עשוי להסביר את שארע בסיפור ר' חנינא: בזכות שוועתו (היינו תפילתו מעומק הלב) של ר' חנינא - הושיעו ה' מן הנחש. וכן מסביר הפני משה (בירושלמי, שם): "ואת שוועתם ישמע ויושיעם - ובשביל שנשמע שועתו שכיון בה הושיעו בנס הזה".
נקודה למחשבה:
סיפור האגדה על תפילתו השלמה של ר' חנינא מובא בהקשר לדברי המשנה " אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (ברכות ה, א), כלומר שאל לו לאדם להפסיק את תפילת העמידה אף במצב של פיקוח נפש. לאור זאת ניתן לשאול: מה בא הסיפור, על ר' חנינא והחברבר, להוסיף על דברי המשנה?
תשובה: מפשט דברי המשנה עולה כי אל לו לאדם (או לחסיד, כפי שנראה להלן) להפסיק את תפילתו אף אם הוא שומע את המלך דורש בשלומו או רואה את הנחש כרוך סביב עקבו.
אך מן הסיפור על ר' חנינא ניתן ללמוד כי השאיפה שאליה יש לחתור היא שהאדם כל כך יתכוון בתפילתו עד שכלל לא ישמע את המלך וכלל לא יראה את הנחש - וממילא הוא לא יפסיק את תפילתו - כפי שרבי חנינא לא הרגיש את ההכשה עקב כוונתו בתפילה.
במאמר מוסגר יש להעיר, כי מספר חוקרי תלמוד מציינים שהמשנה הנ"ל - המצפה מאדם שלא להפסיק את תפילתו אף במצב של פיקוח נפש - היא משנת חסידים, שכן הלכה רווחת היא שאין למסור את הנפש בעבור קיום מצווה או אי-ביצוע עבירה, פרט לשלוש העבירות עליהן נאמר 'יהרג ואל יעבור' (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים).
העשרה (מקורות על מעלת הכוונה ויכולתה לשנות מציאות)
1. תוספתא (ברכות ג, ד):
"המתפלל צריך שיכוין את לבו. אבא שאול אומר: סימן לתפלה [שתתקבל], 'תכין לבם תקשיב אזניך' (תהלים י, יז)" [כלומר: שאם יכוונו לבם - אז הקב"ה ישמע תפילתם].
2. תלמוד ירושלמי (ברכות ה, ה, ט ע"ד):
"אמר ר' שמואל בר נחמני: אם כוונתה את לבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך [כלומר: אם התכוונת בתפילה מעומק לבך - בקשתך תתקבל], ומה טעם: 'תכין לבם תקשיב אזניך'".
3. תלמוד בבלי (ברכות י ע"א):
"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" [כלומר: גם במצב אבוד, לכאורה, בכוחה של תפילה ובקשת רחמים לשנות את הגזרה].
לתגובות או לקבלת דף הלימוד במצגת ניתן לפנות ל: orinoy1@gmail.com