הללויה לפועלים בקטן
בעולם סואן ורועש כמו שלנו, בעולם מלא סערות אישיות וציבוריות. כשכל אחד מאד עסוק וממהר, כשהכל אצים ורצים זה לעבודתו ופרנסתו, וזה לעיסוקיו האחרים, והשלישי למשפחתו ועוד ועוד.
בעולם שבו התפיסה הכמותית תופסת מקום גבוה יותר מהאיכותית, וההצלחה נמדדת בקנה מידה חיצוני, של כמות ומספרים, פרסום ומעמד.
בעולם של מושגים קלים יותר, כשהכל מאד מסורים ומאד עסוקים, כשכל דבר הוא תורני, כשכל פעולה היא ערכית ומשמעותית, בלי להיבחן בעומק, בלי לרדת לשורש.
בעולם כזה קשה להעריך פעולה מתונה וחודרת, כזו שלוקחת שנים ארוכות, שאין בה ניצוצות, שהיא לא מפרגנת, שוחקת, ומלאה בורות ומהמורות.
לדוגמא, להיכנס לתוך קהילה בעיר: הקהילות כבר קיימות, יש בהן נוהל ומסורת, יש גבאים ובעלי דעה, יש בוגרי ישיבה. והנה נכנסים צעירים ומעוררים שינויים, לגבי חלק זה נחמד ומסקרן, לחלק מפחיד ומעורר חשד, וחלק זה ממש מרגיז ומאיים.
כניסה לבית ספר שכבר רואה עצמו טוב ותורני, שיש בו צוות ותיק, שיש לו תלמידים, הוא לא בית ספר נכשל או קורס, הוא קיים ופועל. איך נכנסים ומרימים בלי ליצור לחץ, בלי לדרוך על משהו או מישהו?
אלה תהליכים ארוכים ומייגעים, נמשכים ללא סוף, ויש בהם שעות של חסד, שעות יפות, ויש בהם שעות של שגרה ושיעמום. עוד שיעור תורה ועוד דף יומי, ועוד פעילות ילדים, ועוד סדנא לנשים, ושוב חוזר חלילה, שבוע ועוד שבוע, שנה אחרי שנה.
והעיר לא ממש השתנתה, אותם בתים, אותם בתי כנסת, אותם גבאים ובעלי דעה, אותו צוות בית הספר ואותה רמת פעילות של בני עקיבא. אז מה נעשה כאן לאורך השנים?
אבל עין מעמיקה ובוחנת, לא תחרותית ומחפשת כותרות, תזהה תהליך פנימי של שינוי, עידון מסויים, תוספת רוחנית וערכית. לעיתים תבוא לידי ביטוי במשפחה ששלחה את הבן לישיבה תיכונית והבת לאולפנא ולמדרשה, לעיתים בשאלות בהלכות טהרת המשפחה, וכששולחים את הילדים לפעילות הילדים של הגרעין, ואת החברויות שנוצרו, ואת המבט בעיניים של האנשים ברחוב, ואת ההשתתפות של רבים בפעילות, ועוד ועוד.
עיר לא משתנה בעשר שנים , תהליכי שינוי הם תהליכים עמוקים שמתרחשים לאיטם, בקצב שלהם.
גיבורי התהליכים האיטיים הם אלה שיוצרים את השינוי שיגיע ויפתיע, מי שמוכן לארגן ערב נשים, ומי שנשאר בבית הכנסת לסעודה שלישית, ומי שעולה להגיד דבר תורה בין מנחה לערבית, ומי שבא לקידוש בשבת רק כדי לפגוש אנשים מהקהילה, מי מגיע לסדנא למרות שזה לא בדיוק בזמן עבורו, כל אלה נושאים על כפיים את תהליכי העומק שעוברים על השכונות ועל הערים.
אנחנו לא עסוקים ב"החזרתם בתשובה" של בני העיר, אנחנו רוצים להקרין אור תורה, כשהאור הזה יוקרן מהבית, מהעשיה, מהחברות הטבעית, מהילדים, אז בוא תבוא תשובה איכותית, מחוברת למשפחה ולמדינה, לא בועטת לא משתלחת.
בואו ונאמר הללויה לפועלים בקטן, למי שרוצים להיות חלק ובאים לשיעור, באים לפעילות, תומכים במארגנים, נותנים יד, אם זה פירגון למי שאירגן, אם זה להיות שותף בעשיה, אם זו תרומה כספית פעוטה.
הללויה למי שלא מתייאש שלא הבאנו את הישועה אפילו אחרי שנים של עבודה, שלא חטפנו מלאכים בפעילות כזו או אחרת, וממשיך בכח ללא לאות, ללא הפסקה.
"מי בז ליום קטנות", עין טובה, הארת פנים ואמון בתהליכים מתמשכים, בעבודה פרטית ועל אחת כמה וכמה בעבודה הציבורית, נדרשת לנו מאד. ואם נשכיל להתרומם אליה, נזכה לשמוח בהישגים הגדולים, שבהתפרטותם הם נראים כקטנים.
אולי קרובים הדברים לדברי מדרש תנחומא העוסק בהקמת המשכן: "ר' יהודה בר סימון אמר: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"? אמר לו (=הקב"ה): משה, לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. דכתיב: "ונועדתי לך שם ודיברתי" (תנחומא כי תישא י').
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר והגרעין התורני בכרמיאל