שחר המתוקה שלנו גדלה והתפתחה מאוד יפה. אחיות טיפת חלב היו גאות בה בכל מעקב מחדש. בחודשים הראשונים היא הייתה כה קטנה שפשוט הצמדתי אותה אליי במנשא למשך רוב שעות היום. התענגתי על הקרבה הזו והזכרתי לעצמי שזה כנראה הדבר הכי קרוב ללידה שאחווה אי פעם. אחי לא הגיע ולא יצר קשר, וזה פגע בי והכאיב לי. אני חושבת שגם אם דעתך לא נוחה עם החלטה של קרוב משפחה שלך- אתה פשוט צריך להיות שם איתו ויהי מה, במיוחד בנושא של בניית משפחה. דקה לפני שהרגשתי שאיבדתי אח, תמר פקידת סעד שלנו ערכה אצלנו ביקור בית לראות שהכל בסדר. ברור שהכל בסדר! צחצחנו את הבית מבעוד מועד, בישלנו ארוחה ופרסנו שטיח אדום. תמר הגיעה, וסיפרנו לה על קבלת הפנים ביישוב ועל יהונתן שמיד התחבר לשחר וכמה הכל נפלא. השכל עודד אותי להמשיך ולספר עד כמה הכל בסדר אבל הלב ביקש לשתף בכאב הגדול על אחי ויחסו לאימוץ ילדה כושית. הלב ניצח וסיפרתי לה, השכל חשש כמובן שתמר תתרשם שנעשתה כאן טעות וששחר הגיעה למשפחה הלא נכונה. השכל שלי טעה . תמר הקשיבה ולא שפטה, כנראה הם רגילים למורכבות של ''אימוץ בין גזעי''. תמר חשבה ושאלה אותי האם אני מדמיינת מציאות שונה , האם אני מדמיינת מצב שבו אחי הגדול לומד להכיר את שחר ומתקרב אליה. עצמתי עיניים וראיתי, לא מיד ודי מטושטש, תמונה של אבי משחק עם שחר והיא מחייכת. התמונה הזו נתנה לאסף ולי כח להחליט שאנחנו לא מנתקים קשר ולא נותנים לכאב להוביל. החלטנו שאנחנו נותנים לאחי את הזמן להתרגל לרעיון בקצב שלו. לא סוגרים דלתות , חיים בשמחה את המציאות שלנו ונותנים לסביבה הזדמנות להתחבר. אין לי אח אחר, שחר זקוקה לדוד, והאמונה שבסופו של דבר יש מצב שאבי ושחר ישחקו יחד בכדור נתנה את הכוח. אחותי ליבי, בעלה, והילדים שלהם היו מדהימים בתקופה הזו, ולמרות המרחק הגיאוגרפי נתנו לנו את ההרגשה של שיא הקרבה והשותפות, היתה בזה הרבה נחמה. שחר לא הייתה מודעת לכל הדרמות, תינוקת יפיפייה עם אף פצפון ובקבוק כל שעתיים, עטופה ומוגנת בזרועותינו – אי אפשר שלא להתאהב.