האם זה בסדר להתחיל עם בנות?

ישר כוח אחי היקר.

שנזכה כולנו לבהירות מחשבתית כזו, ולשיאפות ברורות וחזקות כמו שלך.

בוא נתחיל מהסוף, בסדר?

יש לנו שלושה אבות לאומה. אברהם, יצחק, ויעקב.

אברהם התחתן עם שרה, שאותה הכיר מילדות.

יצחק התחתן בשידוך.

יעקוב פגש את אישתו בבאר.

אז אפשר ללמוד שכל שלוש הדרכים הן נכונות ורצויות בעיני התורה. ההבדל הוא בהתאם לאופי האדם והאפשרויות שבחברה סביבו.

והאפשרויות יותר מגוונות ממה שאתה חושב. מפגש עם בנות מהסוג שאתה מחפש לא קורה רק בסוף שבוע ברחוב בלילה. אתה יכול ללכת להתנדב במקומות רלוונטיים, ללכת לטיולים מאורגנים, אירועים, שיעורים, מפגשי היכרויות, מפגשי בניין אריאל, שבתות בקריית משה, ועוד הרבה.

הבחירה איפה לחפש תשפיע באופן ישיר על מה שתמצא. אם חשוב לך מישהי בעלת חסד, הייתי מחפש בהתנדבויות. אם חשוב לך מישהי שיודעת לבלות, הייתי מחפש במקומות בילוי (מהסוג שמתאים למה שאתה מחפש). אם אתה מחפש תלמידת חכמים, הייתי מחפש בשיעורי תורה. וכן על זו הדרך.

אז יש אפשרות טכנית לפגוש מישהי מתאימה פנים אל פנים. אבל האם ראוי? כאן אנחנו מגיעים אל השאלה המרכזית שלך.

והאמת שהשאלה שלך תלויה ישירות במחלוקת גדולה – האם ניתן לסמוך על הרגשות, הרצונות ונטיות הנפש האנושיות שלנו שילכו באופן טבעי בדרך עדינה וקדושה?

אני אסביר. כשאיש ואישה נפגשים באופן טבעי ויוצרים קשר ביניהם, הקשר יכול להיות עדין, אמיתי, תמים וקדוש, והוא יכול להיות גם גס, מנצל, רדוד, ופרוץ. אני לא מדבר על חטאים מעשיים. אני מדבר על הגישה, אופן ההתקשרות, והיחס הנפשי. האם היחס הוא יחס של "לצאת לצוד בנות" או יחס של "לבקש את שאהבה נפשי". האם הנפש זועקת לקשר, להשתייכות לחצי השני של הנשמה שלי, לבניית בית משותף? או שהיא רוצה שלטון ובעלות, סטטוס חברתי, והנאה?

ושתי האפשרויות האלה קיימות בתוכנו. אז מה עושים?

קיימות שתי גישות להתמודדות. הגישה הראשונה היא הגישה של החשש מכוחות החיים. הגישה הזו מבינה שאדם לא יכול להאמין בעצמו עד יום מותו, ושאם הוא ייתן דרור לכוחות החיים הטבעיים שבו, כלומר אם הוא ייפגש באופן טבעי, יתחיל לקשור קשר חברתי עם מישהי, ויפתח אותו בהדרגה עד שהוא יהפוך לקשר של נישואין, משהו בדרך עלול להשתבש. תהיה הזדמנות לחיים לשבש את דעתו ולהוביל את הקשר מהמקום העדין והטהור למקום פחות טוב. קשר כזה דורש להקשיב ללב. להקשיב למה הרגש, הרצון והאינטואיציה אומרים לי שנכון לעשות עם הקשר עכשיו, ואי אפשר לסמוך עליהן שיובילו אותי למקום הנכון. ולכן הגישה הזו אומרת – תיזהר. תתחום ותחסום את דרכי ההיקשרות. ההיקשרות חייבת להיות מוסדרת ומאורגנת. הפגישה תהיה רק אחרי ההצהרה של מטרת החתונה. הזמן של רקימת הקשר יהיה קצר ככל האפשר. הקשר יהיה מאופק מבחינה רגשית (וכמובן שפיזית). וככה נוכל להגיע לחתונה בלי להשחית את הקשר. בנישואין כבר יש מחוייבות, יש נאמנות, ויש שותפות. שם כבר קל יותר לשמור על האופי של הקשר ואפשר להכניס את כוחות החיים בזהירות.

הגישה השניה היא גישה של אמון בכוחות החיים. הגישה הזו רואה בכוחות החיים של האדם הפשוט - זה שבכנות רוצה להיות טוב ומחפש לחיות חיים עדינים וקדושים – כוחות חיים טובים וישרים. ההנחה היא שהלב שלנו, הרצון, האינטואיציה ואפילו הרגש, אם נקשיב להם בצורה כנה, יובילו אותנו בדרך ישרה. כמובן, לפעמים כוחות החיים יכולים לסטות מהדרך, אבל בשביל זה יש לנו את התורה שנותנת לנו את 'גבולות הגזרה' הברורים, שדרכם ניתן לזהות את הטעות. אם אני מרגיש צורך לעשות משהו שאסור בתורה, אני יכול לדעת שהרגש שלי קצת התבלבל, ויכול לאפס אותו. אבל הגישה העקרונית צריכה להיות אמון בכוחות החיים. וככה התורה תוכל להיות 'תורת חיים'. כי ה' נתן לנו תורת אמת, אבל גם נטע חיי עולם בתוכנו. ואם לא נאמין בחיי העולם האלה, נשקה אותם, נקשיב להם, וניתן להם לקחת חלק במהלך החיים שלנו, התורה תישאר מתנה חיצונית שלא מובילה את החיים עצמם.

אז בגישה הזו ניגשים ליצירת קשר בצורה אחרת. מחפשים ליצור קשר טבעי יותר. כזה שמקשיב למהלך הקשר ונותן לאינטואיציה להבין מתי כדאי לקדם אותו לקשר רציני יותר. בגישה הזו צריך להיות קצת עם "אצבע על הדופק" כדי לוודא שכוחות החיים לא התבלבלו, אבל כן נותנים בהם אמון. גישה כזו לא תראה באופציה של להתחיל עם בחורה שפגשת מצב של "אין ברירה אחרת", אלא מצב של לכתחילה. היא תראה בחיפוש האקטיבי אחרי בת זוג משהו מבורך (ולא רק "השתדלות"), והיא בהחלט תשאף לקחת את כוחות החיים שהתבלבלו בעבר ולהשתמש בהם לתכלית המקורית והקדושה שלהם. כשחיפוש הקשר נעשה בדרך צנועה ועדינה ובמקומות צנועים ומתאימים, בעיניי אין בזה כלל חילול ה', אין שום סיבה שבחור דתי לא יעשה את זה (ולא מעט עושים), והגיוני לגמרי לסגור דף גמרא ולהמשיך לקיום מצווה כזאת. ועוד מצווה "שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים", שאנחנו מצווים לבטל תלמוד תורה בשביל לקיים אותה. אתה בהחלט יכול לחפש זמנים ומקומות למפגש שלא יפגעו בקבלות שקיבלת על עצמך, רק קח בחשבון שקשה מאוד לנהל משפחה בלי להשקיע בה את הזמן שלך, את הערבים והבקרים והכוחות ושעות השינה שלך. וריבונו של עולם ידע את זה מצויין כשהוא ציווה עלינו לבנות בית ולהקים משפחה. עת ללמוד ועת לבנות.

אז כדי לקבל החלטה בהתלבטות, יכול להיות שאתה צריך להחליט עם איזו מהגישות אתה הולך. אני אהיה גלוי איתך ואומר (אם לא עלית על זה עד עכשיו...) שכאן מונח בעיניי שורש המחלוקת בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי. מהשאלה שלך נשמע שאתה סבור שהמחלוקת ביניהם היא פשוט "כמה צריך להקפיד במצוות", אבל זה לא מדוייק. דתי לאומי בהחלט יכול להקפיד על קלה כחמורה. וראוי שכך יעשה. אבל ללא חרדה מכוחות החיים ותוך מתן אמון בעולם הפנימי שלו. אם אתה מתחבר יותר לגישת ייראת החטא, אז אני ממליץ לך שלא ללכת עם טבעיות החיים, ולהיפגש דרך שידוך.

לסיכום: להתחיל עם בנות באופן טבעי זה לא דבר רע ולא דבר אסור. אבל זה דבר שמערב באופן ישיר כוחות חיים ורגשות עוצמתיים. אתה צריך להחליט מה היחס שלך אליהם – אם אתה נותן בהם אמון שהם ייקחו אותך יותר קרוב לריבונו של עולם, לך איתם. אם אתה חושש שלא תוכל לנהל אותם, והם יתבלבלו ויוליכו אותך בדרך לא טובה, סגור אותם, ותשתמש בהם רק במינימום ההכרחי, עד אחרי החתונה.

בהצלחה!

נתנאל

מצרף כאן פסקה של הרב קוק שמציגה את הגישה של אמון בכוחות החיים בצורה יפה, אם תרצה להעמיק:

"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד ג"כ אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים." (אורות התורה יא' ב')