שאלה
בס״ד
שלום לרב,
אני רוצה לשתף בכנות משהו שמעסיק אותי כבר תקופה ארוכה.
אני שומע הרבה על כך שהשם אוהב כל יהודי תמיד, על הניצוץ שקיים בכל אחד, ועל כך שהכול לטובה ושהאדם צריך לתת את המאה אחוז שלו והשאר בידי שמים.
בפועל, אני נמצא כבר שנים בתוך מצבים מורכבים ולא פשוטים. למרות זאת, בחרתי להתחזק: אני שומר שבת, מניח תפילין, משתדל להגיע לשחרית, הולך לשיעורים, ומנסה לעבוד את ה’ גם כשהסביבה שלי לא בהכרח בכיוון הזה.
כשאני מתפלל, אני משתדל לומר בפירוש שאני עושה זאת מאהבה וללא תנאים, מתוך הבנה שהתפילה היא מצווה ולא אמצעי לעסקה. ובכל זאת, עמוק בפנים קיימת שאלה שלא נותנת לי מנוח:
למה איני רואה שום שינוי משמעותי במציאות שלי?
למה למרות ההשתדלות וההתחזקות אין ישועה נראית לעין?
אני לא שואל ממקום של כפירה חלילה, אלא ממקום כן שמנסה להבין.
איך נכון להסתכל על הקשר בין עבודה רוחנית לבין מציאות חיים בפועל?
האם יש בכלל ציפייה לגמול בעולם הזה, או שאני תופס את הדברים בצורה לא מדויקת?
אשמח לשמוע את נקודת המבט של הרב.
תודה רבה.
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
הגמרא אומרת "היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" השכר הוא רק בעוה"ב, מלבד מספר דברים בודדים שחז"ל דרשו שבצורת העשייה שלהם מוכח כיצד נעשו, וממילא יש בהם שכר בעוה"ז. אנו אומרים זאת בתחילת התפילה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה". וגם אז הוא רק אוכל פירות אבל לא ממש מקבל שכר בעוה"ז. על כן אין קשר ישיר בין התפילה והשפע האלוקים, אלא נוצר קשר בין האדם והבורא חזק יותר, אבל אין קשר של שכר. כשם שאיש ואשה מקושרים בקשר לא של שכר אלא של חיים, כך התפילה גורמת לקשר בין הבורא יתב' והאדם.
לכן אין מקום לצפות לגמול בעוה"ז, אמנם פעמים הקב"ה מאזין לתפלת עמו ישראל והתפילה נענת, אבל אין זה עיקר הדבר, אלא העיקר הוא עצם הקשר שבינך ובין הבורא.
פורים של שמחה ואורה
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם