האם חיינו מסתיימים עם סיום שליחותנו בעולם?

הי שואלת יקרה.

אני מבין אותך. זה מטריד לחשוב שאורך החיים שלנו בידיים שלנו. עוד יותר מטריד לחשוב שברגע שאנחנו עושים את המשימה שלנו - החיים שלנו יסתיימו. אפילו מתגנבת מחשבה קטנה לראש - אולי אני פשוט אמנע מלעשות דברים חשובים בעולם. ככה אני בטוח לא אסיים לעולם את המשימה שלי.

מובן. אבל זה… לא בדיוק עובד ככה. בכלל לא. אני חושב שיש אצלך בלבול קטן בין משימה, לבין שליחות. משימה זה משהו שצריך לקרות. ולא כל כך משנה איך. זה לא משנה מי יעשה אותו, איך הוא יעשה אותו, למה הוא יעשה אותו ואיך הוא מרגיש לגבי זה. זה לא משנה אם הוא התכונן או לא, זה לא משנה אם זה היה חשוב לו או לא, וזה לא משנה איך המשימה השתלבה בסיפור החיים של המבצע. זה פשוט צריך לקרות. ויש משימות בעולם, והן חשובות. אבל… אף אדם לא הגיע לכאן לעולם בשביל משימה. כולנו הגענו בשביל שליחות.

בואי נחזור רגע 17 שנים אחורה.

הנשמה שלך שם. עוד לא ירדה לארץ. וריבונו של עולם אומר לה - 'יאללה, רוצה לרדת?' אז היא עונה - 'אבל למה לי? לא חסר לי כלום. אני מרגישה כאן מחוברת לעצמי, שלמה, אהובה, מלאה. למה לעזוב את המקום הזה וללכת למקום הכל כך לא מושלם הזה שנקרא עולם'? והתשובה - 'את צודקת. לך לא חסר פה כלום. אבל לעולם שם חסר. חסר אותך. חסר את האור המיוחד שאת שומרת בקרבך, ואת צריכה לפזר אותו שם, בעולם. כי אין מישהו אחר שיוכל לפזר שם את האור המיוחד שלך'. אז היא הסכימה. יצאה לדרך. לשליחות. את מבינה? השליחות שבאנו לכאן לעולם זה לא לפתור בעיה פרקטית של ריבונו של עולם. את זה הוא יכול פשוט לסגור בשניה. אף אחד לא בא לפה לעולם כדי ללחוץ על כפתור, או להרים איזו ידית שבמקרה תשפיע השפעה גדולה או קטנה על העולם. באנו לכאן להביא את עצמנו. את עצמנו הטוב, המלא, המיוחד. זה שצריך הרבה פעמים להתאמץ ולחפור פנימה ולהתגבר ולהעיז ולקפוץ למים בשביל לפגוש.

ולהביא את עצמנו אי אפשר בתקציר. כי כדי שהעולם יפגוש אותנו הוא צריך את הסיפור שלנו. אנחנו מביאים את מה שיש לנו בפנים אל העולם דרך הסיפור המיוחד שאנחנו עוברים. דרך הילדות, וההתבגרות, הלבטים והקשיים, ההתגברות והבחירות המיוחדות שעושות אותנו למי שאנחנו. דרך הצליל המיוחד שבצחוק ודרך המבט הכנה בעיניים. דרך השירים, הריקודים, החברויות, הכשלונות וההצלחות. סיפור אחד גדול שהופך את העולם למקום עשיר יותר. טוב יותר. מואר יותר. לכן אין איזו משימה נקודתית שאם רק תבצעי אותה תעשי קיצור דרך אל סוף הסיפור. בדיוק כמו שאי אפשר לדחוס סיפור שלם בסצינה אחת שבה נשים גם את הפתיחה, את הרעים, את הטובים את העלילה וגם את הסיום. צריך את התהליך. את הגדילה. את ההתפתחות וההפתעות. צריך את העלילה המלאה.

כן, לפעמים השליחות משתלבת באופן הדוק עם משימה. קחי נגיד את הסיפור של משה רבינו (שאני מנחש בזהירות שעל הסיפור שלו את מבססת את השאלה שלך). איזה סיפור חזק יש לו! עזבי רגע את המשימה שהוא ביצע - להוציא את עם ישראל ממצרים. תסתכלי על השליחות שלו - על הסיפור שהחיים שלו סיפרו ועוד מהדהד בלב של כל כך הרבה אנשים אחרי כל כך הרבה זמן. הלידה, היאור, האימוץ, הגדילה בבית פרעה, הבחירה המטורפת להפנות עורף לפרעה ולתת את הכל בשביל לעזור לאיש מאחיו. ואז הבחירה לברוח, לעזור לבנות יתרו. הנישואים לציפורה, החיים במדבר, הגעגועים לעם שלו. השליחות. החשש, ההתגברות, היציאה לדרך. האומץ לעמוד מול פרעה בלי יכולת רטורית בסיסית. המאבקים. ההתמודדות, האמונה, והכשלונות. הדבקות בדרך למרות הכל. מסירות הנפש שוב ושוב על עם ישראל. הבאת התורה. הקושי להתמודד עם העול המנהיגותי לבד. התהליך של ללמוד להתחלק בנטל המנהיגות. ההגעה לארץ ההישארות בחוץ. את קולטת את הסיפור? את הדמות? זה מטורף. אחרי שהדמות הזו הייתה מלאה כל כך, וזקנה כל כך ("עד מאה ועשרים שנה") ובעיקר כשהסיפור של הנשמה שלו סופר בצורה מלאה כל כך ומדוייקת כל כך, נשארה רק עוד חתיכה אחת בפאזל. משימה. וכשהוא ביצע אותה, הוא יהיה לגמרי משה. ויסיים את השליחות שלו. יסיים את הסיפור. כי הוא לא יכול להיות משה בלי לסיים את המשימה הזו, אבל הוא גם היה צריך כל אחת ואחת מהתחנות בדרך בשביל להיות משה. אם הוא היה מדלג על הכל ופשוט מבצע את המשימה הזו, את חושבת שחייו היו מסתיימים? הסיפור עדיין לא התחיל להיות מסופר.

אז מה כל זה אומר לנו?

החשש צריך להיות הפוך. החשש הוא שלא נספיק להוציא לאור את כל החיים והאור שיש בתוכנו לפני שהזמן ייגמר. לא כולם מספיקים למלא את כל השליחות שלהם. יש כל כך הרבה בנשמה… משה רבינו הספיק. בדיוק. ברגע שהוא הגיע לסוף הזמן שהוקצה לו - 120 שנה (בדיוק…). אנחנו שואפים לגלות כמה שיותר את עצמנו בזמן שקיבלנו.

אז לסיכום - כשאנשים מאחלים אחד לשני "אריכות ימים" - זו לא ברכה מדוייקת בעיניי. היה עדיף להוריד את הר'. לאחל - איכות ימים. שהאיכות המיוחדת שבנו תבוא לידי ביטוי בכל מה שאנחנו עושים עם החיים שלנו. לעשות טוב. להיות טובים. להיות אנחנו.

מאוד מוזמנת להמשיך לשתף אותנו ולעדכן איך הולך. אפשר כאן באתר בשאלה חדשה:

makshivim.org.il/ask-away

וגם במוקד הווטסאפ - 052-468-3927 ובמוקד הטלפוני - כוכבית 8298.

בהצלחה!

נתנאל

מוקד חברים מקשיבים