שאלה
בחודש האחרון התחלתי לעשות מחקר על תעשיית הבשר בישראל וגיליתי דברים מזעזעים. אני לא משווה עכשיו בין החמלה של האדם כלפי יהודי, אוייב או כל אדם אחר, אני מדברת על חמלה בסיסית כלפי בעלי חיים המוזכרת במקומות רבים בתורה. הדרך שבה מגדלים את בע"ח במדינתנו עוברת את הגבול המוסרי. אפרוחי התרנגולים הזכרים בתעשיית הביצים מושלכים לפחי זבל, עד שמתים באיטיות ממעיכה וחנק, בחווה ממנה מיובא רוב הבשר הכשר בישראל תועדה שחיטה מזעזעת ורשלנית של פרה שהוציאו את איבריה מיד אחרי השחיטה בעודה בהכרה, את עגלי הפרות לוקחים מהן ולא נותנים להם את המזון שהם זקוקים לו ולכן נהיים חולים, לא נותנים להם מקום ללכת כמה צעדים כדי שיהיו שמנים ללא שרירים כדי שיהיה טעים לאדם, לאווזים דוחסים לגרונות כמויות אוכל במידה כה מוגזמת שמתקשים לנשום כי הכבד שלהם לוחץ על הריאות. כל זה רק קצה הקרחון.
קשה לי מאד להבין מה עומד מאחורי "לא תאכל גדי בחלב אימו" אם לא מסר חד וברור להזהר, על אף הרצון שלנו לאכול חיות, לדאוג שהדבר לא בא באכזריות כלפי בעלי החיים.
השאלה שלי היא- מדוע לא מתעסקים ב"לא תאכל גדי בחלב אימו" המוסרי ולא רק המעשי. מדוע מהגן מלמדים שצריך לאכול את הבשר והחלב בכלים נפרדים, ולחכות כך וכך שעות בינהים ולא מלמדים על היחס לבעלי החיים אותם אנו אוכלים? ומה תפקידנו בתור דתיים במאבק נגד תעשיית הבשר?
תשובה
הגלות יצרה עוד עיוותים במערך החשיבה הדתי.
אין ספק שזה שאין הכשר מבחינת צער בעלי חיים הוא תעודת עניות לציבור שומר הכשרות בארץ.
כנ"ל היחס לזכויות עובדים-שכידוע הרבה ממוסדות התורה לא מצטיינים בהם.
יש אגודה בשם "במעגלי צדק" שהגתה רעיון של תעודת כשרות חברתית, אך מעטים מאוד האנשים שמבקשים אותה.
עם ישראל חזר לא"י אך התורה מבחינות רבות נשארה בגלות. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא החוסר במוסד המרכזי שמטפל בכל ההשלכות המוסריות ששמו "סנהדרין".