תחילת פרק אלו מציאות

. א. 1. עיין בתוד"ה וכמה ומבואר שם שר' יצחק סובר כאביי שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, ולכן הוכרח לבאר שמדובר במציאות המיוחדת הזו, שאל"כ גם בדרך נפילה אינו יכול ליטול לעצמו שהרי אין ודאי יאוש.
2. דרכו של התנא לקצר.
3. בשאר המקרים במשנה נתפרש בגמ' להלן כ"א מהמצבים לפי אביי או רבא ולאו דווקא במכנשתא.
ב. 1. אין זו כפילות, לגבי פירות מפוזרים זו מכנשתא דבי דרי כמבואר בגמ' ולכן לא הזכיר רש"י "הואיל ואין להן סימן" ששם זהו אבידה מדעת בלא קשר לסימנים, משא"כ בכל השאר כמבואר בגמ'.
2. יאוש והפקר הם שני דברים שונים, שיאוש הוא ממילא והפקר הוא פעולת האדם, אולם התוצאה היא שמותר לכל העולם, וזהו שהתכוון רש"י.
3. יאוש הוא יחס נפשי שהבעלים איבד את הענין בדבר, וכיון שכך התירה תורה לכל אדם לקחת את החפץ לעצמו.
תשובת הרב דרור טויל דיין בבית דין שע"י ישיבת שדרות