שרות לאומי

בס"ד
שלום וברכה!

כדי לענות לך בענין כל כך "חשוב" מצד אחד ו"רגיש" מצד שני אני צריך להקדים כמה הקדמות.

א. "ואהבת לרעך כמוך" - זה יסוד התורה כולה. ולכן התרומה לעם ישראל ב"שנת שירות" או יותר זו לא מצווה רגילה – זה יסוד שהכל תלוי בו.
ב. "צניעות ומשפחה" - אלו ערכים כל כך חשובים שהעובר עליהם יכול להפסיד את כל הטעם והמשמעות של החיים ולפעמים גם את החיים עצמם. הטעויות הן לפעמים טעויות חד פעמיות ואחר הן מתמשכות. הן יכולות לבוא ברגע של שטות, בלי כוונה ובהיסח הדעת ויכולות לבוא במחשבה תחילה. כל זה לא משנה את חומרתם עד ש"יהרג ואל יעבור" עליהן.
ג. "אין ביטוח" - ואין הבטחה לשום אחד שיכול לעמוד בנסיון. חכמינו בגמרא הביאו דוגמאות אין ספור מגדולי החכמים שכמעט עברו על איסורי עריות החמורים ביותר בגלל טעות או בטחון עצמי. הכלל של החיים הוא שדווקא מי שגדול מחבירו - יצרו יותר גדול. בקיצור אין מי שיכול להבטיח לעצמו - "לי זה לא יקרא".
ד. בגלל שיסוד התורה הוא "ואהבת" וכו' בנינו עולם רוחני של נתינה ואמון. כל זה לעומת תרבות העולם שבנוי על ההנחה שאנחנו חיות מפותחות. שם הכל בנוי על תחרות, מלחמת השרדות, החזק מנצח, ברירה טבעית ולקיחה. התיאוריה של "דארוין" אינה רק שאלה של אמונה – זו היא דרך חיים.
ה. כאשר אדם גדל בתוך עולם של "נתינה" וסביבה של חום ביטחון ואהבה, הוא עלול ליפול כשהוא נפגש בעולם שבנוי על "לקיחה" וקורא לעצמו "הומאני". הוא מציג את עצמו כמוסרי אבל בגידה של אשת איש ואיסורי "עריות" נחשבות אצלו כ"אהבה". "תאוות בשרים" נקראות "חויות מיניות". סרטים פרונוגרפים נמצאים בערוצים הכחולים וגם בערוצים הרגילים ו"הפקרות" היא סדר החיים.
ו. האנשים שבונים חיים של "אמון" עם אשה אחת ומפתחים "אהבה עמוקה" נחשבים בעיני הנ"ל ל"תמימים". רק אחר קצת זמן כשהתוצאות טופחות על הפנים וטעם החיים ניטל מהם מנסים לתקן ולא תמיד מצליחים. התוצאות המרות ניכרות בעיקר על פני הנשים הנבגדות או המושלכות למען "גירוים חדשים"– קשה לתקן את המעוות (חוץ מיחידי סגולה). התיקון השלם שלהם הוא רק אצל הילדים שלהם, רק הם יוכלו לחיות חיים נקיים ושלמים.
ז. המרחק הרוחני בין שתי צורת החיים הנ"ל הוא כל כך גדול שאין לנו שום אפשרות לגשר על מרחק כל כך גדול שמישהו יצר במו ידיו. אנחנו בעקרון לא מכינים את הבנות שלנו למפגש עם "חיים שכאלה". לא בגלל רק שזה בלתי אפשרי אלא בעיקר בגלל שלא כדאי לגדל אנשים בעוינות וחשדנות שכזו. גם בנות הציבור החילוני לא כל כך יכולות להתמודד עם מציאות החיים הנ"ל.
ח. "מה הפתרון ?" - מצד אחד - לא לשבת בבית. מצד שני לא לומר: "לי זה לא יקרה". הדרך הנכונה היא לעזור לעם ישראל בכל הכח ובמסירות נפש של ממש אבל לא באופן שיגרום נזקים לזה שעוזר. מי שעוזרת בלי החשבון הנ"ל - עלולה למצוא את עצמה בסוף השנה עם נזקים שילוו אותה כל החיים. מי שעוזרת בצורה נכונה - תמצא את עצמה בסוף השנה חזקה מאוד לעזור לעם ישראל עשרות שנים.
ט. "דוגמאות" להצלחה יש בלי גבול, וגם דוגמאות לכשלון לצערינו יש הרבה. כל מי שמכיר את ה"שירות הלאומי" מקרוב יכול להעיד על כך. זה לא אומר שהבנות אינן טובות ח"ו, אלה שהמסגרת כפי שהיא היום אינה מספקת מספיק "תנאי שירות" לבנות לעבור את השנה החשובה הזאת בשלום.
י. "תכלס" – צריך לשרת "שירות לאומי" רק במקום מוגן. מי שרוצה את שירותם של הבנות - שיכין להן תנאים טובים. אפשר לשרת באולפנות ובבתי הספר רק כשיש שם מישהו שהבנות חשובות לו. שלא ינצל אותן לטובת המערכת שלו או ח"ו לטובתו.
יא. אי אפשר היום לומר שמסגרת אחת היא טובה ואחרת גרועה. צריך לבדוק כל מקרה לגופו. העיקר הוא שיהיה מקום שנמצא ב"שליטה" של אדם אוהב ואיכפתי לבנות. שימי לב למילים: "שליטה" של אדם אוהב ואיכפתי. זה שהמפתחות נמצאות בידים שלו חייב להיות מישהו מאוד קרוב ואיכפתי. לפחות כמו ההורים אם לא הם בעצמם. אם תמצאי מקום כזה תרויחי מכל העולמות. אם לא – אל תלכי ל"שירות לאומי". בודאי תמצאי הרבה הזדמנויות לעזור לעם ישראל הרבה יותר משנה אחת.

אלה הקווים הכללים לגבי שירות לאומי, קשה לענות תשובות ישירות לשאלות האישית שלך כיון שבכל מקרה צריך לדון לגופו הם זה מתאים לך או לו.
אני מציע להתיעץ בנושא זה עם ראש האולפנה שלך או רב שמכיר אותך היטב ואת המקום שאת רוצה לשרת בו. אם המקום טוב ואין למישהו חיצוני אחריות עליך - ואת נמצאת בקשר מתמיד עם הבית שלך או של מישהו אחר שאחראי עליך כמו ההורים - זה יכול להיות טוב.