ציציות בחוץ או בפנים

שלום טל,

א. לפני שאתייחס לשאלתך אני רוצה לספר לך על משהו אישי משמעותי מאוד ששאלתך הביאה לי. סליחה מראש על האריכות.
לפני שנים כאשר למדתי בישיבת מרכז הרב קוק עברתי תקופה של חשבון פנימי והתחזקות. גם אדם שנולד למשפחה דתית למהדרין ושגדל במוסדות ישיבתיים אמור לעבור תקופות של תשובה אמיתית.
כחלק מהתהליך שעברתי, ושמתוכו נבניתי, התלבטתי אם לקבל על עצמי להוציא את הציציות של הטלית קטן החוצה שלא כמנהג אבי ז"ל ומשפחתי. הייתה לי הרגשה כשלך בדיוק - המילים שלך היו ממש המילים שלי לפני כמעט 40 שנה - שזה מבטא כוח רוחני פנימי והתחייבות מחודשת לתורה ולמצוות. למדתי את הסוגיה והגעתי לדברים החריפים של ה"חפץ חיים" במשנה ברורה (סימן ח, סעיף קטן כו) המחייב הוצאת הציציות מהמכנסיים. ידעתי שאנו במשפחה חיים על פי הפסיקות של ה"מגן אברהם" ולא של המשנה ברורה. על כן בדקתי גם את דבריו באותו סימן (סעיף קטן יג), והגעתי למסקנה שגם הוא מצדד בשיטה זו.
כתבתי את הדברים הללו לאבי ז"ל שהיה אחד מתלמידי חכמים הגדולים שבדור האחרון בארצות הברית לשמוע מה הוא חושב על הכיוון שאני חושב עליו. הוא כתב לי תשובה מפורטת על העניין; בין היתר הראה שלא הבנתי נכון את דבריו של ה"מגן אברהם".
למה אני כותב לך כל זה?
לפני שבוע ביום א אחי ביקש ממני לשלוח לו את התשובה של אבי ז"ל בעניין הזה. חיפשתי ומצאתי. לא ראיתי את התשובה הזאת עשרות שנים. והנה למחרת ממש, קבלתי דרך החלוקה הרנדומאלית של המחשב של "שאל את לרב" את השאלה שלך – שאלה הנוגעת בדיוק לדברי אבי ז"ל. ככל שאני זוכר, מתוך יותר מ600 שאלות שהשבתי להן באתר כיפה בשנתיים וחצי האחרונות, לא נשאלתי אי פעם שאלה בנושא ציצית. נדמה לי ששאלתך הייתה הראשונה בתחום זה. תחושתי הייתה ששאלתך הופיעה כפתק שירד אלי ישר מן השמים. התרגשתי מאוד. הבאת אותי שוב לבדוק את הסוגיה המעניינת והחשובה הזאת שעסקתי בו כצעיר הבונה את דרכו ומתוך שיחה מיוחדת של בן עם אביו.
אחלק את תשובתי לשני חלקים – הצד ההלכתי והצד האישי.
ב. מצד אחד הראשונים מתארים את חשיבותה של מצוות ציצית ואת החומרה בה יש להתייחס לקיומה – לאי ביטולה. הרי תלויים בקיום המצווה, "הזכירה" התמידית של כל המצוות, ועצם ההכרה שאנו עומדים במצב תמידי של להיות מצווים על ידי ה´. מצד שני בשורש המצווה נפסק שאין חיוב לרכוש בגד עם ארבע כנפות, וללא בגד שכזה אין חובה לקיים מצוות ציצית.
בתקופה של חכמי התלמוד זאת לא הייתה בעיה היות ומקובל היה אז ללבוש בגד עם ארבע כנפות. אבל כבר בימי הביניים התעוררה תמיהה, על כך שהיות וכבר אין לובשים בגדים כאלו, מקיימים את המצווה החשובה הזאת רק בתפילה כאשר מתעטפים בטלית גדול. שאלו - לאחר התפילה ובמשך כל היום אין צורך להמשיך לזכור את המצוות?! מתוך תמיהה זו נוצרה המנהג של לבישת בגד שכל מטרתו תהיה לשם קיום מצוות ציצית – ה"טלית הקטן".
חלקו הראשונים בשאלת משך קיום המצווה ובשאלת הברכה – אם בכלל יש חיוב לברך ברכה מיוחדת (שהרי מברכים על הציצית בהתעטפות הטלית הגדול לפני התפילה), ואם כן, איזו ברכה. חלק אמרו שיש ללבוש את הטלית הקטן רק כדי ללכת ארבע אמות, לברך ומיד להורידה. חלק קבעו שיש ללבוש אותה כל היום. בנוסף הייתה שיטה שיש לתחוב את הציציות בתוך הכנפות כדי לא להיכנס לספק ברכות. בצורה כזאת לובשים אותה, אך לא רואים את הציציות - וממילא פטורים מלברך (תסתכל למשל בתוספות במסכת ברכות, דף יח).
נראה לי שבשלב זה כלל לא הייתה שיטה שיש ללבוש את הבגד בפנים ולהוציא את הציציות בחוץ. נראה שהשיטה הפשוטה הייתה זו שמובאת בשולחן ערוך שם שיש ללבוש את כל הבגד – וכמובן גם את הציציות – על הבגדים בחוץ. דווקא מתוך כך התבסס המנהג אצל חלק מהקהילות לתחוב את הציציות הארבע הכנפות - כעת כדי ש"הגויים" לא ילעגו.
בשלב מסוים התפתח מנהג ללבוש את הבגד בפנים מתחת לבגדים אחרים. על רקע זה היו פוסקים שחזרו ותמהו – איך אפשר לזכור את המצוות אם הבגד בפנים, וקבעו כתוצאה מכך שיש להוציא את הציציות החוצה. כך הם דברי המשנה ברורה המוסיף גם טעם של פגיעה בקדושת הציציות אם הן נוגעות בבשר מתחת למכנסיים. (מובאת בפוסקים שיטה שמי שמוציא ציציות החוצה יש לו להקפיד שהן לא תיגררו אחריו או תתלכלכו – מאותה הסיבה. יש מי שפסק כתוצאה מכך שיש להוציא את הציציות כדי לראותן אבל לסובב אותן סביב החגורה כדע לשמור שהן לא ידלדלו ויפגעו).
אלא שה"מגן אברהם" - מי שאצל קהילות אשכנזיות מסוימות הוא ההסמכות ההלכתית העליונה - כדברי אבי ז"ל, פסק כפי "הכתבים" - ככל הנראה דברי האר"י הקדוש. שם כתוב שיש איסור מוחלט להוציא ציציות החוצה, על אף שלא ברור הטעם. יתכן שהעניין קשור לבעיית התעוררות דינים על פי הקבלה. הולכים היום על פי שיטה זו לא רק אשכנזים החיים לפי המגן אברהם, אלא גם רוב "הספרדים" – כדברי הרב עובדיה שבנידון זה לא פסק כדרכו לפי מרן, הרב יוסף קארו, אלא כמנהג האר"י.
בעקבות הדברים הללו אני משאיר את הציצית בפנים, אך דואג לסדר אותן שלא יגעו בגוף כמה שאפשר. בנוסף, בראש השנה וביום כיפור אני מוציא אותן מחוץ למכנסיים מתחת ל"קיטל" הלבן. גם בשעת ריקוד כאשר יש ניגונים המביאים להתפשטות הנפש - בחתונות או בהתועדויות - אני מוציא את הציצית החוצה. מבחינתך - אם אין לך מנהג מחייב מהבית, ואתה אשכנזי, יש לך על מי לסמוך כדי להוציא את הציציות, וגם כדי לא להוציא את הציציות.
ג. בכל נושא שבהתקרבות לה´ יש לאדם לחוש מיוהרא. כך כתוב במקומות רבים. מה זה יוהרא? לקבל על עצמך מנהג בעבודת ה´ שאינו מקובל בציבור שאתה חי בה. זאת כמובן לגבי התנהגות בפרהסיה, לפני כולם, אבל בצנעא שלא בידיעת הסביבה – מותר.
בעיית היוהרא יש לה פנים שונות. התנהגות זו עלולה להביא את האדם "לתפוס ראש" הגדול עליו, לנסות לעלות לדרגה שאינו מוכן לה, ולא ראוי לה. מצב כזה מביא הרבה פעמים לנפילה רוחנית קשה. בנוסף, האדם המתנהג בחומרה שלא מקובלת בציבור כמו קורא תיגר על מה שכולם נוהגים, ואף נראה כמתנשא עליהם – אלא אם כן מדובר באדם שמצד הציבור עצמו נראה כמי שראוי להחמיר על עצמו. ואפילו במקרה זה יש שאסרו.
מצד שני אסור לאדם לחוש מ"מה יגידו" אלה הלועגים להנהגות טובה הקשורה לעבודת ה´ אמיתית. לא טוב כל הזמן להיות בתחושה ש"מסתכלים עלי". זה פוגע בנפש וביכולת ההתקשרות עם אנשים מסביב. אבל אסור גם לוותר על הנהגה שמחזקת את האדם מבחינת עבודתו רק בגלל שיש אנשים שלא מבינים, ורואים את זה כ"מוזר". בסופו של דבר רוב בני האדם לומדים דווקא לכבד אדם כאשר רואים כמה שהנהגה שכזו מחזקת אותו כאדם ועושה אותו כאדם יותר מתוקן במידותיו.
ואיך תנהג אתה? אדם חייב ללמוד להכיר את עצמו בעבודת ה´ אם ירצה להמשיך להתקדם לאורך זמן. אסור לנהוג באופן של יוהרא, אך אנו חייבים לקבל על עצמנו הנהגות שמחזקות אותנו ומקרבות אותנו בעבודתנו לה´. הגר"א כותב בפירושו לספר משלי שכל אדם חייב לדעת מה הוא חייב לקבל על עצמו בשונה מהאחרים סביבו, על אף שמצוות התורה בכללן הן שוות בחיובן לכל אדם. אין נוסחת פלא , חוץ מהרזים שאתה חש בנפשך.
סליחה על האריכות.
עלה והצלח ושתהיה לך ברכה בעבודתך – ותודה על שאלתך, דוב ברקוביץ