שאלה
שלום,
ברצוני לספר על עצמי שאני בה ממשפחה חילונית,אבא יהודי, ואמא לא יהודיה, כלומר-אני לא יהודיה.
מגיל 12-13 שמתי לב שאני מתחילה לשמור על כשרות,לא לערבב חלב ובשר (אך לא תמיד יכולתי בגלל ההורים), לא יכולתי להסביר מדוע מגיל צעיר אני כעסתי על הורי שהביאו אוכל לא כשר(חזיר) וממש היתנגדות על זה שלא צריך לאכול את זה או כעס פנימי כשניסו לשכנע אותי לאכול את זה. בגיל 16 נמשכתי ליהדות (לא בדיוק ידעתי מה זה לחזור בתשובה או מה זה אומר בכלל להיתגייר). עכשיו כשאני כמעט 18 אני גרה עם שותפות בבית כשר-דתי (כל השותפות שומרות מצוות) אני הרגשתי שאני שמחה-מאושרת שאני נמצאת בבית ששומרים על כשרות ומצוות ושהתחלתי בזכותן ובזכות החבר שלי לקדש שבת.
מגיל 15 רציתי להיתגייר. אך כשהבנתי מה זה אומר להיתגייר, שזה מעבר לשלב הרגיל לחזור בתשובה, אלא ממש לשנות את צורת החיים שלי, הופיע אצלי פחד פנימי שאין לי הסבר.
חבר שלי מתכוון בעתיד הקרוב לחזור בתשובה.
יום אחד הוא טלפן עלי ואמר לי כדי להתחיל בתהליך לחזור לאמונה/יהדות, הוא יספר את כל השער הארוך שלו ויתחיל לגדל זקן ועם הזמן ימשיך בשינויים. באותו רגע הייתי בהלם גמור. מצד אחד אני זאת שעודדתי ותומכת בו לחזור בתשובה, מצד שאני באותו רגע כל כך פחדתי, ללא סיבה התחלתי לבכות ולרעוד.
"זהו הרגע הזה הגיע" אמרתי לעצמי.
השאלה שלי היא: למה אני כל כך מפחדת מהשינויים האלא שזה פשוט משפיע עלי בצורה פיזית?
למה יש בי פחד פנימי שמנסה למנוע ממני לעבור
תהליך שבוא יתגייר?
אני אשמח לעזרה
תודה מראש.
תשובה
אני לא פסיכולוג, אבל גם כשאני מסתכל על עצמי, אני נזכר שכל פעם שהייתי צריך להחליט על צעד משמעותי בחיי של קבלת עבודה או מעבר דירה, חשתי תחשוות מאוד דומות למה שאת מתארת. אנו בני אדם לא רובוטים, ונוח לנו להמשיך השגרה הידועה של אתמול, ומפחיד אותנו לקפוץ למיים.
אח"כ כשקופצים מתרגלים למיים, והכל עובר...
בהצלחה!