שאלה
שלום וברכה,
לאחרונה אני עוסקת הרבה בניסיון לתקן את מידותיי.
אחת הבעיות שלי היא במידת הענווה. אני מודעת לחשיבותה, ומשתדלת לתקן מידה זו ככל יכולתי. ב"ה אני חושבת שקל לי יחסית, מאחר ואני לא "תופסת מעצמי" ויודעת שהכל מאת הקב"ה. הבעיה מתחילה כשאחרים מחמיאים לי על מידה זו, ועל כך שאני משתדלת לנהוג בכבוד בכל אדם. או אז מתחיל היצר הרע לעבוד: איזה יופי, כמה שאני טובה, אני כל כך ענווה וכיו"ב.
אולי הבעיה מתחילה בכך, שיש לי גם צד אחר - אני מאמינה שמאחר וכולם נולדו בצלם, אני חייבת בכבודו של כל אחד, אך גם אין לי כל סיבה "להשפיל עצמי" מול אף אחד (גם בפני מי שעשיר וחכם ממני - כפי שכותב הרמב"ן באיגרת המוסר לבנו. למרבה הצער, הדבר גורם לי גם להכשל רבות בכבוד הוריי).
אני לא חושבת עצמי גאוותנית, אך גם הענווה נראית רחוקה ממני עד מאוד.
כיצד הרב מציע לי לעבוד על מידה זו.
תשובה
בס"ד
שלום רב,
ללימוד מעמיק של מידת הגאווה והענווה יש לעיין בדברי המהר"ל מפרג בספר "נתיבות עולם",
ובדברי הרב קוק בספר "מוסר אביך".
ושם תלמדי שענווה היא רוחניות והגאווה היא בעצם חומריות.
הגאווה היא אבי אבות החטא והכשלון כי אם אדם לא מוכן להודות בטעות הוא גם לא יתחרט על מעשיו ולא יחזור בו מדעותיו המקולקלות ובעצם לא ילמד כלום.
מצווה עלינו לכבד את ההורים ואת המורים כי הם בעצם מקנים לנו את אישיותנו ע"י לימוד והדרכה.
לימוד זה יכול להיות רק ע"י שנקנה את מידת ההתבטלות והענווה.
אז קדימה לעבודה זה לא קל אבל זה ממש מותר האדם מן הבהמה, לאדם יש כוח לתקן את המידות שלו.
בברכה
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם