שאלה
בקשר לענווה וביזיונות
הארי הקדוש אומר: שאם אנשים היו יודעים מה הערך
שיבזו אותם והם שותקים היו רצים בשווקים ולחפש ביזיונות כדי לכפר על העונות
יעני אם אני מתבזה ואני שותק זה טוב מאוד!
אבל רגע רגע.. ענווה היא לא להיות כלומניק
ענווה זה לא לתת שירמסו אותך ואתה שותק
ענווה זה לא לתת שיקללו אותך ואתה שותק
אז אם אני שותק ונבוך - אני חוטא במקום
אני לא יכול להגיע למידת הענווה אם אני ישתוק
כל פעם שקוראים לי(סתם לדגומא): ''יא שקרן,יזבל,
" כי אם אני לא משיב, יצא לי שם של בן אדם
חסר עמודה שדרה,שאפשר להכות אותו בידיעה שהוא לא יעשה דבר. להלבין את פניו. אז אם אני שותק
אני חוטא!!! אני לא מגיע למידת הענווה.
לכן אני חושב שהאר'י הקדוש טועה בנושא הזה.
ולפעמים ובמצב של היום. אסור לשתוק כשמבזים אותך
אני לא מתכוון לקום עליו לקרועע אותו אלא לחלוק על דעתו .
תשובה
שלום וברכה
מידת הענווה היא מושג מורכב מאוד. יש בחינה שאנחנו כלומניקים, יש בחינה שאנחנו צלם אלוקים, יש בחינה שהדבר תלוי בנו ועוד ועוד.
קשה לנסח את מידת הענווה. היא כל כך גדולה וכל כך מהותית וכל כף מקיפה עד שיש לה היבטים שונים.
האר"י זצ"ל לא דיבר על כלל מידת הענווה
הוא אמר כי יש שכר גדול לאלה שמבזים אותם. זו כפרתם, והביזיונות הם מעין עונש שהם מקבלים (או מביאים על עצמם) ועל ידי כך מכפרים עליהם.
אבל,
זו לא מידת הענווה במלואה. יש גם ערך לאדם שלא לתת שירמסו אותו. יש גם ערך להיות מי שאתה באמת.
ומצד שני (כמו שכתבתי – הנושא מאוד מורכב) חכמים דיברו בשבח זה שמעליבים אותו ואינו עולב בחזרה, והרב קוק ביאר שלא מדובר במי שאין לו חוט שידרה, אלא במי שיש לו חוט שידרה, ובכל זאת הוא לא מגיב בצורה מכוערת.
מה אפוא המסקנה ?
המסקנה היא שצריך לנווט בין כל הדברים. לפעמים טוב לו לאדם שמבזים אותו, ועל ידי כך הוא מתכפר* אם הוא חש כי הדבר גורם לזלזול בו ורמיסה שלו – הוא צריך להתנער* אולם גם אז – לנסות לעשות זאת מתוך עוצמה ולא מתוך התקפה מכוערת .
כל טוב