על מצוות תוכחה

שלום וסליחה על ההמתנה.

מצוות תוכחה היא בעצם דרישה ממנו להשתדל להשפיע לטובה על הסובבים אותנו. זאת אות של תחושת אחריות: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).
אבל לא כל דבר טוב וחשוב הוא גם קל לביצוע. תוכחה היא מלשון הוכחה, כי אני בא [להוכיח] לחברי את צדקת דבריי. זו עבודה של שכנוע, וזה דורש זהירות, הבנה וענווה. אם ההערה תגרום ל´אנטי´ ולאי-קבלת הדברים, אז עדיף היה לשתוק. לכן, יש שאמרו שאין כיום מי שיכול להוכיח.

הדבר הבסיסי ביותר בעניין תוכחה הוא הצורך שהדברים יתאימו לאדם אותו רוצים להוכיח. "אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). צריך שהדברים יתקבלו, שתהיה לאדם השומע [שייכות] לדברים, לפי מצבו, אופיו ומזגו. לכן צריך להכיר היטב את האדם בו מדובר ולהפעיל שיקול דעת, עד כמה שניתן.
אמנם, יש והתוכחה אינה מועילה ובכל זאת היא במקום ואף צריכים לעשות אותה עוד, "אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא ע"א). זה כאשר התוכחה נשמעת, אך תוצאתה איטית ולא מיידית. קשה לשכנע בבת אחת. וכמו שכתבת, באמת לכל אחד הקצב שלו בעבודת ה´, וצריך להיזר שהתיקון שאנחנו רוצים לעשות לא יזמין דווקא קלקול יותר גדול.

חוץ מהתוכן, יש גם את [הסגנון]. אסור בתכלית האיסור להעליב כל איש, בטח שלא חברים שלי. ואם משערים שאדם ישתכנע על ידי שמיעת דברים חריפים, עדיין אין זה מתיר לאומרם.

אם כן, עלייך להפעיל שיקול דעת: אם את משערת שאת מספיק קרובה לחברות שלך ושהן מספיק קרובות לך, וגם שהן ישמעו למה שאת אומרת, גם אם לא יקיימו מיד – אז אולי יש מקום להעיר להן על ההתנהגות שלהן.
אבל מכאן ו"להתערב להן בעבודת ה´", זה כבר לא אותו דבר. צריך באמת לפעול בתבונה בעניין הזה. תנסי להגיד בעדינות לחברות היותר קרובות ותראי איך התגובה. לפי זה תפעלי. אבל תזכרי תמיד שאת לא המחנכת שלהן, גם אם האחריות שלך כלפיהן יפה מאוד.

אגב, כשאוהבים אנשים באמת, זה עצמו מקרבם לתורה. גם ללא דיבורים אפשר להשפיע לטובה על האחרים. ואולי זה עדיף לפעמים על תוכחה בדיבור.
סדר הפסוקים בתורה, איפה שמופיעה מצוות תוכחה, הוא: "לא תשנא את אחיך בלבבך" – "הוכח תוכיח את עמיתך" – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יז-יח). צריך שהכול יהיה מתוך רצון כנה להיטיב לחברותייך.
"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"

עלי והצליחי,
יהושע
yehoshuagut@gmail.com