עבודת המידות- לא כזה רעיון טוב

שלום לך יקרה,
ראשית, אני מצטערת מאוד על האיחור במתן התשובה.

קראתי את השאלה שלך והתפעלתי מאוד. התפעלתי מהעבודה העצומה שעשית, מהתהליך החיובי שעברת, מכוח הרצון העז שקיים בך להתקדם ולהשתפר ומהשאיפה להגיע לאמת המוחלטת ולהרגיש טוב עם עצמך.
כל הכבוד לך! אני מעריכה אותך מאוד, ניכר שיש בך כוחות גדולים שבעזרתם בע"ה גם תצליחי להגיע לאמת פנימית ולאמונה בצדקת דרכך.

כתבת שקשה לך עם המצב שבו את נמצאת, פעם היית הרבה יותר חברותית, לא נפגעת כל כך בקלות, לא לוקחת ללב. ועכשיו את בדיוק ההיפך... את עובדת על המידות חצי שנה ומרגישה שאת רק ניזוקה מכך.
זו באמת הרגשה קשה ולא נעימה, במיוחד אחרי שאת עובדת ומשתדלת כל כך הרבה. כמו שכתבת , ידוע כי העבודה על המידות היא קשה ולוקחת זמן רב, ובמיוחד העבודה על מידת הכעס.

שאלת האם לא עדיף לחזור להיות כמו פעם. וענית לעצמך על השאלה בשורה האחרונה- "תעזרו לי בבקשה לא לחזור להיות מה שהייתי ולגרום לי להאמין שאני בדרך הנכונה!"
שמחתי לקרוא את המשפט הזה, הוא מראה לי שאת מאמינה בדרך שבה את הולכת, שאת לא באמת רוצה לחזור למה שהיית "פעם", אלא את רק רוצה להרגיש בנוח עם איך שאת היום.

יש כמה נקודות למחשבה שהייתי רוצה לעורר בך, ובע"ה מתוכן תוכלי גם לענות לעצמך על שאלתך.

[*] כתבת שאת חצי שנה ב"עסק" ולא רואה תוצאות, מצד שני כתבת שאת כעת רגועה יותר, מדברת בכבוד לחברות, לא מחזירה להן במילים פוגעות- האם כל זה לא נחשב תוצאות?
הרי כתבת שפעם היית מתעצבנת בקלות ו"יורה אש לכל הכיוונים", והנה, היום, אחרי עבודה מאומצת של חצי שנה, את רגועה יותר. בעיני אלו תוצאות משמעותיות מאוד. זה בכלל לא פשוט לעבור כזה תהליך ולהשתנות מהקצה אל הקצה. כך שתוצאות בוודאי קיימות.
אם נרצה לדייק יותר, את רוצה לדעת איך להרגיש טוב עם עצמך ועם התוצאות האלו.

[*] מכאן אני עוברת לנקודה הבאה- מה זו בדיוק העבודה על מידת הכעס?
האם המטרה היא באמת להפוך להיות פגיעה ולספוג את כל העלבונות בלי להחזיר?
האם המטרה היא להפוך להיות "נחנחית" ולא מוערכת?
ובכלל- האם מי שעובד על המידות הוא אדם "מסכן", לא מוערך, מזולזל, פגיע?

נסי לדמיין לעצמך אנשים שנחשבים בעינייך ככאלו שעובדים על מידותיהם (למשל- כמו הרב שלך, המחנכת וכד´). האם הם עלובים בעיניך? האם העבודה על המידות שלהם גרמה להם להיות בלתי מוערכים?

אני חושבת שזה לא צריך להיות כך.
אדם שעובד על מידותיו הוא אדם שלם וטוב יותר. אדם שמנסה להגיע לשלמות הנפש באמצעות מתן גבולות ליצרים ולנטיות הרעות שבו, אך בלי לאבד כליל את אישיותו.

יכול להיות שבעיניך מישהי שלא כועסת היא מישהי שכולם פוגעים בה, ולכן את מרגישה ומתנהגת כך. אבל זה לא נכון.
גם אם כעת את עובדת על מידת הכעס, ומשתדלת להתבטא בעדינות וברוגע, אין זה אומר שאת צריכה לתת לאנשים לפגוע בך, או לא להעריך את מה שאת עושה.

אז מה כן אפשר לעשות?
ברור שדרך השתיקה וההבלגה איננה מתאימה לכל סיטואציה.
ושלא תביני אותי לא נכון. יש מעלה עצומה למי ששותק בשעת מריבה ולא "מחזיר" לשני. אבל כשזה בא על חשבונך, כשאת נפגעת מכך אישית, את צריכה להגיב. אין שום עניין שתרגישי מושפלת ותתני לאחרים להמשיך ולהשפיל אותך.

כשאני כותבת שאת צריכה להגיב, אין הכוונה לתגובה כמו שהיית מגיבה פעם, מתוך כעס ועצבים, אלא לתגובה עדינה ורגועה, תגובה שלא תפגע בבת שפגעה בך כרגע, תגובה לא מתוך רצון לנקום או "להחזיר".
קצת קשה לי לתת לך דוגמאות לתגובה כזאת, כי לא פירטת ממה את מרגישה פגועה. אבל אני סומכת עליך שבטוהר המידות שלך ועל פי ההרגשה הטהורה של הלב, תדעי כיצד לענות. בעדינות ובדרך ארץ, אבל גם בתקיפות.

ישנם מצבים בהם השתיקה דווקא נצרכת מאוד. לא על הכל צריך להגיב בחזרה, לפעמים באמת בנות אומרות דברים ש"לא שווים תגובה". ואין עניין "לרדת לרמה" של מי שפוגעת בך, ולהחזיר לה במשפטים מעליבים. גם כאן, אני מאמינה שתדעי להשתמש באמת הפנימית שבך ולדעת מתי כדאי להגיב ומתי ראוי לשתוק.

[*] אחרי שראינו שיש מצבים בהם צריך להגיב, אני רוצה להעלות נקודה נוספת שתברר לך את דרך ההסתכלות שלך על הדברים, ואולי תעזור לך גם לדעת מתי להגיב ומתי לשתוק.
כשלוחם נמצא חשוף בשדה הקרב, הוא נפגע ונדקר כמעט מכל קוץ בדרך ומכל חץ קטן שמגיע אליו. אבל כאשר ללוחם הזה יש שריון, או מגן, הוא כבר מסוגל לעמוד בגאון, וכל החיצים שנשלחים אליו לא פוגעים בו ולא מכאיבים לו בכלל.

ה"מגן" שלך זה חיזוק הידיעה וההרגשה הפנימית שאת אדם נפלא, בחורה מצויינת, מישהי שעובדת על מידותיה, שמתקדמת ומתחזקת כל הזמן ובוודאי עושה נחת רוח גדולה לקב"ה.
כשתעמדי מתוך הרגשה פנימית כזאת, תשימי לב שרוב הדברים שאומרים לך, בכלל לא "מגיעים אליך".
חשוב מאוד שתחדדי בעצמך את האמונה בכוחותיך ובערך הפנימי העצום שבך. ויש לך ערך עצום! עם העבודה הקשה שלך וההבלגה על מידת הכעס את פועלת המון. חז"ל אמרו ש"אין העולם מתקיים אלא בשל מי שבולם פיו בשעת מריבה". וברוך ה´ את ראויה למשפט הזה. דווקא בשל שתיקתך.
כאשר תהיי חדורה באמונה בכוחותיך ובבטחון עצמי, תוכלי לעמוד מול משפטים שבנות אומרות ולהרגיש שזה לא מדבר אליך, זה בכלל לא פוגע בך כי זה לא נכון, זו לא את.

[*] נראה לי שכדאי מאוד שתבררי את כל הנושא עם הרב שלך, שמכיר אותך ואת התהליך שעברת. נסי לדבר איתו על מה שאת מרגישה היום. תנסי לברר יחד איתו מהי העבודה על מידת הכעס, ועד כמה נכון לשתוק תמיד כשפוגעים בך.
בכלל, לאורך כל תהליך עבודת המידות כדאי ורצוי להתייעץ עם דמות בוגרת שמכירה אותך, כדי לעבור תהליך בריא ובונה.

[*] הזכרת את נושא החברות. כתבת שכיום יש לך פחות חברות מפעם וזה קצת מצער אותך. אני דווקא חושבת שזה סימן טוב.
כמה חברות מבין החברות שהיו לך פעם הן חברות אמת? כמה מהן התחברו אליך באמת, בגלל מי שאת ולא בגלל ה"אש" שירית סביבך? אולי המצב של "פעם" היה מצב שבו היית חברה של המון בנות, אבל גם לא של אף אחת?

את נמצאת עכשיו בגיל שבו בדרך כלל באופן טבעי מספר החברות הטובות מצטמצם. תשימי לב שמושג של "מלכת הכיתה"-זאת שיש לה הכי הרבה חברות- קיים יותר בכיתות נמוכות, ולא בגילאי התיכון.
זה לא אומר שאת פחות טובה, אלא שאת מכירה יותר בערכה של חברות אמת, ושל קשר נפשי עמוק. החברות איתן את נמצאת עכשיו, הן אלו שימשיכו איתך גם הלאה, אחרי שתעזבי את האולפנא.
אני מציעה שתפתחי את הקשרים האלו, תעמיקי את החברות עם אותן בנות, הקשרים האלו הם אלו שישארו איתך גם להמשך השנים והם אלו שיגרמו לך עכשיו להרגיש בטוחה ומוערכת יותר.

יקרה,
אני מקווה שהצלחתי לעזור. אם תרצי, תוכלי לחזור אלי באופן אישי ל- sht.adi@gmail.com ונוכל להמשיך ולברר את הדברים ביחד.
אשמח לשמוע ממך.
בהצלחה רבה בדרך החשובה!
עדי.