סתירה? להתאוות או לאיין ?

שלום וברכה


יישר כוח על העיסוק בסוגיה.

אדגיש ראשית כי בכל מקרה לא מדובר בסתירה. אפשר שמדובר במחלוקת בין גדולי הראשונים, וזה כמובן לגיטימי מאוד. סתירה מתרחשת בתוך הדעה עצמה ולא בין דעות שונות.

השאלה מיהו הגדול יותר – המתאווה ומתגבר או שמי שהסלידה מעבירות הפכה אצלו לטבע שני היא מחלוקת ידועה מאוד לאורך הדורות כולם. עמדת הרמב"ם היא אכן זו, וכשמדובר במצוות שבין אדם למקום הוא מורה על הדרך של התגברות. מה שצטטת בשאלה מתייחס כמובן למצוות השמעיות ולא למצוות השכליות. הרמב"ם מבסס את דבריו על הגמרא הידועה "אל תאמר אי אפשר בבשר חזיר".
לעומת זאת, יש שתי דרכים לפירוש עמדת חובות הלבבות. ראשונה בהן היא שאכן מדובר במחלוקת, והוא רואה את הנפש השלמה כמי שכלל אינה מתאווה. שניה בהן היא לקרוא את דברי בעל חובות הלבבות כמכוונים לפרוש הקיצוני המיוחד ולא כנורמה שאותה הוא מציב לכל בני האדם.

יפה לקרוא בהקשר זה את דברי ר"י אברבנאל:


ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' עד ויצו את הראשון כי יפגשך וגו' [בראשית לב, ז-יז]. פחד יעקב ויראתו מעשו, לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו בייעודיו, כי באמת לבו בטוח בה'. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי, שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המוות היפה. וכמו שזכר הפילוסוף בספר המידות. ומי שייכנס למלחמה לחשבו שלא ימות - לא ייקרא גיבור, כמו שמי שיתן צדקה להבזות הממון בעיניו - לא יקרא נדיב. כי לא עשה זה לטוב בחירתו, אלא מפני היותו מבזה את הממון. ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המוות - ועם כל זה יבחר בה מצד המעלה* ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב. כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם יתברך ובייעודיו, כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור, עד שהכוח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה, כי ראה ופחד. ועם כל זה שכלו המנהיג את הכוח המתעורר אשר לו - כמו שראוי לבעל המעלה - גער בו על פחדו, והתאמץ והלך לקראת אחיו, זה באמת הראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח בייעוד אלהיו. ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה, והתאווה אליה בכוחו החומרי, אבל שכלו בחשק תורתו - לא יעזוב את הכוח החומרי לרדוף אחריה, אבל יטה ממנה. שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאווה ההיא - לא היה לו זכות בנטייה ממנה. וכמו שאמרו (ספרא ויקרא כ, כו):"לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר" וכו'. הנה אם כן פחד יעקב היה מהכרח החומר, ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו בייעודיו. כי אילו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו: מהבריחה, או האסיפה לעיר דלתיים ובריח, ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה, אבל "לן בלילה ההוא במחנה", כי לא ירא מעשו, והלך כנגדו, כי היה בוטח בה' ובייעודיו. וזה הדרך האמתי בהיתר הספק הזה. וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום, שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו, יבחר לקחת סם משלשל, ידע בודאי שיועיל לו בהרקתו. ועם כל זה יתפעל חומרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חומרו, ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח בייעודיו, לא הוצרך יתברך להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני. לא מפני שהיה פושע בברית שכרת עם לבן, ולא בדבר אחר כמו שחשב הרמב"ן. חלילה וחס, כי יעקב תמים היה בדרכיו. אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו, ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד. והותרו במה שפירשתי בזה שאלה חמישית וששית.

כל טוב