נסיעה ליש"ע בניגוד לרצון ההורים

שלום אדרת,
ההתלבטות שמלווה אותך מלווה בני נוער רבים בימים קשים אלו. אלו ימים של מבחן שמעמידים אותנו בפני שאלות והתבטויות קשות. מגיע רגע של בירור, האם הערכים והאידאלים שאנו מדברים עליהם עומדים במבחן המציאות. מוטלת עלינו חובת הבירור מה הבורא מבקש מאתנו לעשות בעת כזו.
לאחר הקדמה זו אגש לשאלתך.
יש לדון בשלושה נושאים חשובים שעולים מתוך השאלה:
א. השתדלות אנושית טבעית (ובמקרה שלנו - זהירות), לעומת מידת הביטחון בה' ובהשגחתו.
ב. ההדרכה הכללית לגבי נסיעות ביש"ע בתקופה זו של סכנה של יריות ופיגועים בדרכים.
ג. עימותים עם ההורים בנושאים הנוגעים לחיי הבן או הבת.

א. בנקודה הראשונה נראית מתוך דברייך התלבטות, אך ניכר שאת מבינה את נקודת האמת שיש בשתי ההבנות. מצד אחד כל יהודי מאמין מכיר בכך שבראש השנה כבר נגזר על כל אדם אם יחיה או ח"ו ימות (אם כי לשנות לטובה תמיד ניתן ע"י תשובה, תפילה וצדקה). אך מצד שני רואים אנו בדרכי ההוראה של התורה שהיא מוסרת לידינו את חובת ההשתדלות בכל דבר - בפרנסה, בבריאות ובכל הנהגות החיים.
הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא רפואה. כל מי שלמד ואפילו מעט יודע שחובה הלכתית חמורה ביותר היא הצלת נפשות, וחובה על כל מי שנמצא בסכנה או רואה את חברו שנמצא בסכנה, לפנות לקבל טיפול רפואי, ואפילו במצב שדבר זה כרוך באיסורי שבת או איסורים אחרים. אין לאדם לסמוך על הנס ו" לבטוח בה' " במקרה כזה, אלא עליו לעשות את כל ההשתדלויות כדי להרפא בדרך הטבע. מי שלא יעשה כן, הרי דבר זה בעצמו הוא חטא שבגללו הוא עלול להענש ולהפגע.
אם כן באופן כללי בעניין הביטחון וההשתדלות צודקים הורייך 'שאין להתגרות בגורל', וכמו שכתבת שגם את מסכימה לדבריהם.

ב. כאן ניכנס לדיון גורם נוסף והוא מידת הסיכון הקיימת כיום בכבישי יש”ע ומידת הזהירות הנדרשת כתוצאה מכך.
מצד הדין אין חובה הלכתית לנסוע בכבישי יש"ע עם רכב ממוגן ירי או שכפ"ץ, כיוון שהסיכון הוא סיכון נמוך, ונכנס בגדר ההלכתי של "לא שכיח היזקא" [=נזק שאינו שכיח] (פסחים דף ח,עמוד ב. ועייני במסילת ישרים סוף פרק ט'). הגראי"ה הרצוג מגדיר זאת בסדר גודל של אחד לאלף (שו"ת הגראי"ה הרצוג או"ח ח"א עמ' רסט), על יסוד שו"ת רבי עקיבא איגר (סימן ס').
ברור שבחסדי ה' מצבנו יותר טוב לאין ערוך. לכן , מן הדין אין חובה לחשוש. כמובן, אין זה בטוח במאת האחוזים לא בירושלים ולא בתל אביב, אך על פני כדור הארץ שום דבר אינו בטוח מאה אחוז, והגדר שקבעו חז"ל הוא "שכיח היזקא"; אך כמו בכל דבר, יש מקום להחמיר,
והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין חייבים להחמיר מעצם ההגדרה, וזהו חשבון אישי של כל אחד כפי תשוקתו. כפי שמחמירים בהרבה הלכות, כגון שבת וכשרות, קל וחומר שיש מקום להחמיר בפיקוח נפש. גם חייל ביחידה קרבית מובחרת נוקט בכל אמצעי הזהירות שאינם פוגעים בעצם המשימה. אך כאמור זהו חשבון אישי של כל אחד כיוון שאין זה נחשב מסוכן מבחינה הלכתית. תאונות דרכים הרבה יותר מסוכנות, ונהרג בממוצע אדם וחצי כל יום. עישון עוד יותר מסוכן. מתים ממנו בכל יום שלושים אנשים בממוצע, מתוכם חמישה מעישון סביל.
לכן, מי שנוסע בכבישי יש"ע אינו עובר על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". אם קורה לו משהו
הרי זה משום שכך נגזר עליו מן השמים. גם אם היה גר בתל אביב והגיעה שעתו להסתלק
מן העולם, מלאך המוות היה מוצא אותו.
אך במקרה שלנו חשוב לדעת דבר נוסף. גם לו היה מסוכן - מצווה היתה ביד הנוסע. מצוות יישוב הארץ זו המצווה היחידה בתורה שנכנסים בה לכתחילה למסירות נפש. ישנן עבירות שהן ב'יהרג ואל יעבור', שבהן צריך אדם למסור נפשו. אך כמובן הפתרון הטוב ביותר הוא לברוח, ולא להכנס למצב שבו חייבים למסור את הנפש. אבל מארץ ישראל לא בורחים - לא מעליה לארץ, לא מהתיישבות בארץ, ולא ממלחמה על הארץ. כך היה בכל הדורות שיהודים עלו, התיישבו ולחמו מתוך מסירות נפש - ובזכותם אנחנו פה. אילולא היו מייבשים ביצות ונכנסים לשאר סיכונים לא הייתה לנו מדינה.
כך גם בימינו, אם לא נמשיך להתיישב ולנסוע בכבישים, נאבד את אחיזתנו בארץ. לכן, הנוסע בכבישי יש"ע או גר בגבול הצפון, אינו מקצר ימיו אלא אדרבה, מאריך אותם, כי הוא עושה מצווה ומתנהג ביראת שמים- "ויראת ה' תוסיף ימים" (משלי י' כז'). ואם קורה לו משהו, אין זה מפני שנסע בכבישים, אלא מפני שכך נגזר עליו מן השמים.
(הדברים האחרונים מבוססים על תשובה שכתב הרב שלמה אבינר שליט"א בעניין).

ג. כל מה שדיברנו עד עתה הוא בקשר לעניין העקרוני, אך יש להבהיר עוד נקודה ביחס לעימותים עם ההורים.
כיבוד הורים היא אחת מן המצוות החשובות בתורה, וייחודיותה מתבטאת בכך שהתורה מבטיחה עליה מלבד השכר בעולם הבא גם "למען יאריכון ימיך" בעולם הזה. חז"ל הוסיפו שזו מצווה שאדם זוכה ואוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
על ההורים מוטלת החובה לחנך את ילדיהם ולהדריכם בדרך הנכונה, ולילדים יש חובה לכבד את הוריהם ולדאוג לרווחתם. עלינו לחוש הכרת הטוב עצומה כלפי הורינו על כל מה שנתנו, נותנים ויתנו לנו מהרגע שנולדנו, במסירות ובאהבה אין קץ. הלוואי שנזכה פעם להחזיר להם ולו חלק מזה. ולכן, בהחלט יש מקום מדי פעם לויתור ולהתחשבות בדאגתם ובחששותיהם, גם בדברים שלא נראים לנו ולא תמיד נוחים לנו.
אמנם , כשהבן כבר בגר ומדובר בנושאים הנוגעים לחיי הבן הוא אינו חייב לשמוע להם, כמו למשל ביחס למקום מגורים, מקום לימודים וכדו', וכל שכן כשנוגע הדבר לבחירת בן או בת זוג. כמובן, יש מקום להתחשב בדעתם ולהעזר בנסיון חייהם ובידע שצברו, אך אם בכל זאת הבן שקל את הדברים והוא חושב שצריך לנהוג אחרת הוא אינו מחויב לבטל את דעתו מפני דעתם . מצד שני הוא אינו צריך למרוט את עצביהם ולהרגיזם.
לכן, כדאי להשתדל תמיד להגיע להבנה עם ההורים ולעשות את הדברים בצורה הבטוחה ביותר, כדי שגם הם יסכימו לנסיעתך.
אמנם, כיוון שזה נושא עדין ומורכב ומשתנה בהתאם לנסיבות, ולא ניתן לפתור אותו באמירה של כמה כללים בלבד. יש צורך בהרבה רגישות והתחשבות, עדינות ואהבה, ואם יש התלבטות כדאי להתיעץ באדם המכיר את המציאות מקרוב כדי להחליט כיצד לנהוג.

לפני שאסיים, ברצוני להביע את הערכתי לאחינו הגיבורים תושבי יש"ע, שעל אף התקפות בלתי פוסקות מדי יום בכבישים ובישובים מגלים בתקופה זו כוחות אדירים של אמונה כנה ואמיתית , ומתמודדים בגבורה עם הקשיים הפוקדים אותם. חזקו ואמצו!

בברכת דרך צלחה
והצלחה בכל!
מיכאל,
חברים מקשיבים