נדרים ו

שלום וברכה

עיין ברמב"ם בהלכות יו"ט ושם תמצא את הרשימה של ימים טובים. לגבי ראש השנה הענין מורכב יותר ואכתוב לך את עיקרי הדברים:
ראש השנה במקרא מכונה "יום תרועה" כפי שמופיע בספר במדבר (כ"ט,א) : "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם" . מתרגם אונקלוס "יום יבבא יהיה לכם יום תרועה יהיה לכון". אף את הפסוק בספר ויקרא נאמר: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" מתרגם האונקלוס "יבבה". אכן בראש השנה יש בחינה של יבבה . המבוכה סביב ראש השנה כבר מתחילה בתקופת שיבת ציון בדיון בין נחמיה לבין העם. עזרא מביא את התורה להשמיע את תכניו והעם החל להתאבל ולבכות כשמעם את דברי התורה. ניתן לפרש את הפסוק של הבכי בגלל שהעם שמע את העונשים הכתובים בספר התורה אולם רס"ג שם מפרש שהעם הבין שיש לצום בראש השנה אלא שנחמיה עודד את העם ואמר להם שאין צורך לצום ויש לאכול משמנים וממתקים ולשלוח מנות לכל מי שאין לו משום שראש השנה בסיסית הוא יום שמחה. מבוכה זו ביחס לראש השנה נכתבה בספרות הגאונים ששם אנו מוצאים שתי גישות:
“האם מותר להתענות בראש השנה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים? והשיב שם הרב שר שלום גאון: "מותר להתענות בהן ולומר בהן תחנונים וצריכים כל ישראל לעשות כן וכך מנהג במקומנו". יש כאן לשון של היתר ואף יותר מכך וניכרים הדברים בסיומם: "וצריכים כל ישראל לעשות כן". מאידך מצאנו תשובה סותרת בדבריו של רב האי גאון:
“ששאלתם להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה כך אנו רואים יפה שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" וכן בשבת שובה אין אנו רואים אדם שיתענה שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא ראו לקובעו בשבת אלא שדחו אותו לאחר שבת".
שתי גישות שונות האחת מצדדת בעד התענית והשניה אוסרת. מנין נובעות שתי גישות אלו?
יום הדין יש בו שמחה ויש בו רעדה יש בו פחד ויש בו בטחון. האפיון שיש בסערת רגשות זו באה לידי ביטוי ביחס לאותה מחלוקת. אולם נראה שרבותינו האחרונים ניסו לשלב במעט את הגישות הללו.
מצאנו בשו"ע תקצ"ז,א - "אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענים בראש השנה ולא בשבת שובה אמנם לא יאכלו כל שבעם ולא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם". מצד אחד יש לאכול כשאר ימים טובים מאידך, לאכול בגבולות מסוימים שתהיה יראת ה' על פניהם.
וכן מצינו בסוף סימן תקפ"א במגן אברהם שנהגו שלא לילך בבגדים יקרים מדי כמו בגדי משי. כלומר ר"ה הוא בסיסית יום טוב אך יש להגביל את השמחה. כנראה שההלכה ראתה שילוב בין הגישות הללו בין יראה לשמחה ואכן ניתן לראות זאת בפסיקה.