שאלה
לכבוד הרב יובל שרלו
שלום רב.
לפני ימים ספורים שמעתי את הרב ואישים אחרים בתוכנית גל"ץ שעסקה בעניין הציונות-הדתית ויום הזיכרון ליצחק רבין. בעקבות כך ברצוני להעיר מספר הערות קצרות.
1) דין רודף: כמי ששמע במו אוזניו חבר נעורים שהפך ר"ם מוכר ומשפיע בישיבה גבוהה מישיבות גב ההר ובציבור הכרוך אחריהן מתבטא בעזות, ברשות הרבים ובגלוי בעד החלת דין רודף על יצחק רבין ביום שלאחר הרצח (מה שהביא לניתוק כואב של היחסים בינינו), וכמי ששמע באותה הזדמנות בני נוער רבים מדברים בשבח הרצח בבית המדרש של אותה ישיבה, וכמי שנטל חלק לאחר הרצח בויכוח הציבורי בעד ונגד הרצח שהתעורר ביישוב מגוריו, וביודעי את מקור דעותיו של נוער ובוגרים אלה המשתייכים כולם לציבור הציוני-דתי, שרק בו נתקלתי במחלוקת בנידון דנן, אינני יכול להיתמם בדבר אחריות הציבור הציוני-דתי. הדרך הישרה יותר תהיה, לדעתי, להתנער באופנים שונים מחלקה המקולקל של הציונות-הדתית, ולא להסכים עוד לזיהויה כזרם אחד. אני, דרך משל, נוטה לחלק את הציונות-הדתית לשני חלקים, ציונות-דתית (הזרם המהווה המשך אותנטי פחות-או-יותר של זו המקורית) והלאומיות-התורנית (מקור כינוי זה בדבריהם של אישי זרם זה עצמם ולא בהמצאה שלי: אני אישית מטעים את לאומניותו - תחת לאומיותו - ומפקפק בתורניותו של אותו הזרם). ברי לי שסיווג כזה יהיה בו משום נחת רוח גם לזרם האחרון מבין השניים, ומכל מקום הוא יאפשר לבני הזרם הראשון להימנע מלהתכחש להשתייכותם אליו.
2) הפגנה מול בתיהם של יריבים מדיניים: פעילות כזו יש בה יסודות של פולשנות, אלימות וכפייה, כאילו אנו אומרים "אם לא תכפוף עצמך להכרעה פלונית, אפריע גם למהלך חייך הפרטיים". על כן אין התנהגות כזאת יכולה להיחשב התנהגות ראויה המצויה בגבולות חופש הדעה המתבקשת בדמוקרטיה. בהיותן חלק מהמשחק הדמוקרטי יש להפגנות מתחמים השמורים להן. הפגנה איננה אונס, אלא ניסיון שכנוע, גילוי רוחב התמיכה של עמדה מסוימת, ניסיון לחץ ציבורי וכיו"ב. בציבור הלאומי-הדתי הפכה שיטת ההפגנה מול בתים פרטיים לדרך (זכורות לי עוד ההפגנות שנועדו להציק למשפחת הרב עובדיה יוסף ושהופסקו בידי תומכיו בכוח הזרוע), ונכון יהיה לעקור זאת.
בברכה ובהערכה גדולה,
ע.
תשובה
שלום וברכה
א. אם היה רב שהחיל דין רודף על רבין הוא עשה שני דברים חמורים ביותר. ראשית, הוא סילף את התורה, בשל העובדה שאין מושג כזה כלל דין רודף על שלטון שיונק את כוחו מהעם שבחר בו; שנית – הוא סיכן את עם ישראל, את קדושת ארץ ישראל ואת היותנו כאן. אני מעולם לא שמעתי פסיקה כזו, ואם אכן כך נאמר – מה שאמרתי בתוכנית לא היה נכון במישור האובייקטיבי, אלא שכאמור – מה שאמרתי הוא מה שאני יודע.
ב. אני חושב שאין לנו אחריות ישירה כלפי הרצח, ויגאל עמיר היה רוצח עם רבנים או בלי רבנים. למעלה מכך, הוא היה רוצח עם ציונות דתית או בלעדיה.
ג. אני חושב שיש לנו אחריות גדולה מאוד על כל מה שקדם לרצח, ועל כן מה שהיה בעקבותיו. על זה אנחנו צריכים לעבוד מאוד.
ד. החלוקה שלך אינה פועלת טוב מספיק. דוגמה לדבר: קבוצת הר המור, שהם בוודאי חרדים לאומיים אך לא לאומניים, וראה את העמדות סביב ההתנתקות. באופן אישי, אני רואה את עצמי כציוני דתי תורני ועל כן לא יודע בדיוק לשבץ את עצמי בדברים שאתה כותב. על החלוקה העקרונית וניתוחה כתבתי במאמר שיצא לאור בקובץ הנקרא "האליטות החדשות" ביוזמת שגרירות צרפת, ויש בדבריי דברים מקבילים למה שכתבת אך לא זהים. ראה: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=29969
ה. אני מסכים עקרונית שיש להתנגד להפגנות מול ביתם של אנשים. לא זו בלבד, אלא שאני רואה היום, בהיקפים גדולים, את הלחץ המסוכן מאוד המופעל כלפי אנשים בביתם, בעיקר אלה ששייכים לרשויות החוק, הן בהתיישבויות והן ברחבי המדינה. זוהי תופעה חמורה ביותר, והיא מערערת עוד נדבך בקיום שלנו.
כל טוב