שאלה
אני תלמיד ישיבת הסדר, בשנתי השנייה, ועומד להתגייס במרץ הקרוב. תוך כדי שנות הלימוד עלו וצצו אצלי התלבטויות לגבי השירות הצבאי אותו אני מתכוון לעשות. חשבתי ללכת למסלול של הסדר, כיוון שחשוב לי לימוד התורה, ואני מרגיש שיש לי הרבה עוד ממה ללמוד, וכדאי לנצל תקופה זו. אך פעמים היו שהרגשתי שמא זה לא סיבה מספקת. אם חשוב לי התורה, למה שלא אלמד אחרי השירות של שלש שנים? למה הציבור הישראלי צריך להיות בצבא יותר זמן ממני? נניח שהם היו מבינים את הערך בלימוד התורה, אך נראה לאחרונה כי אין הם מבינים, וכי הם רואים במסלול זה, גם אם לא בצדק, סוג של השתמטות. דברי מחט צנחנים, שחשבתי ברצינות לשרת בחטיבה שלו, גרמו לי בילבול רב. אני רוצה ללמוד תורה, אך לומר את האמת, לא בטוח שאלמד עד כדי שאהיה תלמיד חכם או אשמש בתפקיד רבני. אני בספק האם לימוד זה מצדיק קיצור השירות, ומזדהה עם חלק מדבריו של חליבה, ודבריו של האלוף שטרן בשעתו. האם יש לרב דרך לעזור לי?
תשובה
שלום וברכה
השאלה שאתה מעלה היא כבדת משקל מאוד מאוד. אני חושב שבחור ישיבה שאינו מתלבט בה, ואינו בוחן את העובדה שהוא לא משרת בפועל שלוש שנים, וגם לא מסיק מסקנות מכך – הוא אכן פגום מבחינה מוסרית ומבחינה רוחנית.
מסלול ההסדר ממלא ייעוד בעם ישראל, החשוב במקביל לשרות הצבאי. לו היה ניתן למלא אותו על ידי שרות מלא ולימוד מלא בישיבה – היינו חייבים לעשות את הדבר בדרך הזו. הבעיה היא שזה לא ניתן, והנתק של שלוש שנות הצבא מהווה נתק סופי בדרך כלל (כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ואין בכלל מסגרת שהיא נכונה לכולם). לו היה מדובר בתועלת אישית בלבד של תלמוד תורה – אפשר שבכל זאת היינו חייבים לשרת שלוש שנים, גם אם זה היה מנתק אותנו באופן אישי מתלמוד תורה. אלא שגידול דור תורני ציוני הוא הכרחי לתורת ישראל, לעם ישראל, ולמדינת ישראל, ואנחנו ממלאים את השליחות הזו בהיותנו בישיבה. זה נכון לא רק למי שהולך להיות רב או בעל תפקיד רבני אחר, כי אם לכל המערכות של הדור החיוני הזה.
הדבר מחייב אותנו בהרבה דברים, וביניהם: ללמוד בישיבה ולא להתבטל; להתאמץ את המאמץ המירבי בצבא כדי להיות החייל הטוב ביותר שאדם יכול להיות; לקבל על עצמו לשרת במילואים לטווח ארוך; בכל מקצוע שלא יבחר – לפעול מתוך תודעת שליחות לטובת האומה, ועוד ועוד.
כל טוב