מחלוקות בהלכה-מה עושים?

לשואל שלום רב.
א. המחלוקות הם לב ליבו של הדיון בהלכה. באמצעות המחלוקות הדעות מתבררות יותר ומגיעות לידי בירור ומיצוי. יסודם של המחלוקות הוא כיון שבסופו של דבר אנו בני אדם וכל אחד חושב ולומד ע"פ דעתו והבנתו.
ב. לפעמים חכמים משתמשים בלשון בוטה. זה נובע מכך שלימוד התורה שלהם אינו תאורטי בלבד. הם חיים את התורה. זה בנפשם. הם לא רואים את זה חפיף, לא חושבים "נו שיהיה כך או אחרת" אלא הם מתייחסים לזה בשיא הרצינות. לכן כשמשהו לא מסתדר להם או כשמישהו חולק, לפעמים זה מתפרץ בעוז. וכך אמרו חז"ל שתלמידי חכמים שכועסים, זהו "ריתחא דאורייתא" כלומר כעס התורה שבהם.
יחד עם זה בד"כ הכעס היה אך ורק בענייני התורה. אבל בליבם אהבה. וכך כותב הרמב"ן על אבן עזרא, שכלפיו יש לו "תוכחה מגולה ואהבה מסותרה" כלומר בתורה הוא תוקף אותו בחריפות, אבל באופן אישי, אנושי, הוא מכבד אותו ואוהב אותו. ואצל מיעוטם זה אכן גרם ליחס אישי פסול ומוטעה.
ג. אז מה לעשות? קודם כל להבין את שורש המחלוקת המהותית ולהתעלם מההשמצות והמלים הבוטות מסביב.
ד. ואיך מכריעים? לשמוע את טיעוני 2 הצדדים, לעיין בהם היטב טלהכריע בדעתך מה נשמע נכון. ואם אינך יכול להכריע, תמצא מיהו הרב שאתה סומך עליו ותלך לפיו.
ה. ולסיום אביא את דבריו של הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית. הנצי"ב מסביר שם למה נקרא ספר בראשית "ספר הישר", כיון שהאבות לא היו סתם "צדיקים" אלא היו "ישרים". ואת זה הוא כותב לעומת הדור של חורבן בית שני, שאז היו צדיקים גדולים, אבל לא "ישרים". ומתוך צדיקותם הרבה, נלחמו בעוז נגד כל מי שחלק על דרכם בעבודת ה', והאשימו אותו מיד בכפירה ואפיקורסות. הנצי"ב מתבטא שם כנגדם, שהקב"ה אינו סובל צדיקים כאלה. ומזה נלמד לקח לדורנו, מהו היחס הנכון לרבנים שחושבים אחרת וחולקים עלינו, ומהי שפת הויכוח הראויה.
בברכה
אפי קיציס