מוסר ומלחמה, "מוות לערבים"?, מחתרת יהודית

שלום וברכה,
בשאלתך את נוגעת באחת הסוגיות היותר עמוקות שמפגישות את עולם ההלכה עם עולם המוסר. השם המקובל לנושא שבו נגעת הוא 'מוסר מלחמה'.
מה שעומד מאחורי מושג זה היא ההנחה כי על אף שאנו אמונים על מוסר אנושי ברמה מאד גבוהה כפי שהתורה קובעת ומגדירה, מכל מקום זמן מלחמה הוא מצב שונה לחלוטין עד כדי כך שיש לגביו קני מידה מוסריים שונים.
השאלה היא כמובן מהם כללי המוסר הנוהגים בזמן מלחמה.

לפני שנענה על שאלה זו, יש להבהיר יותר את הנחת היסוד העומדת מאחוריה, ההנחה כי אמנם זמן מלחמה הוא זמן שונה. עובדה זו דורשת בירור הן לגופה – מדוע הוא זמן שונה, והן לצד שכנגד – אם זמן מלחמה הוא זמן חריג הרי שיש להגדיר מהן אמות המידה של המוסר הנהוג בימים כתיקונם.
נתחיל דוקא בשאלה השניה – מהם גדרי המוסר הרגילים שלנו.
גם נושא זה הוא רחב מיני ים, ומטבע הדברים הוא מקיף הרבה מאד נושאים, לכן ניגע בו רק מההיבט הנוגע לנו – איסור הרציחה.
באיסור זה, עמדת התורה מאד ברורה וחד משמעית: 'לא תרצח'. ללא הבדל דת, גזע, מין או לאום.
ועל מנת להבהיר את חומרת הדברים התורה מרחיבה עוד יותר במקום אחר ואומרת 'ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו' (במדבר לה,לג).
גם בחז"ל ניתן למצוא הטעמה לאיסור זה – במאמרם המפורסם במסכת אבות 'חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם'.
אם נרצה להבין את עומק האיסור הגורף הזה, נוכל להסביר זאת בכך שיותר ממה שאיכפת לתורה מהתוצאה שהנרצח קיפח את חייו, איכפת לתורה מעצם הקילקול שיוצר מעשה כזה של רצח לנפש הרוצח.
על מנת לרצוח אדם נדרש הרוצח למידה רבה מאד של אכזריות שהיא אחת המידות היותר מגונות, וכיוון שהתורה היא תורה של חסד וכל מטרתה היא לחנך את האדם לדרכי נועם ולרחמים, הרי שמעשה של רציחה מוליד את ההיפך הגמור בנפש האדם, לכן הוא כל כך פסול בעיני התורה.

אמנם, פעמים ואותו מוסר שרגיש כ"כ לרחמים מחייב דוקא לנקוט יד תקיפה ואכזרית – וזאת במטרה לבער רוע שקיים לצערינו בעולם.
ביעור הרע הוא מעשה מאד מוסרי, שהרי אנו חפצים בעולם של טוב וחסד, ואם הדרך היחידה לבער את הרע היא ע"י התאכזרות נגדו וביעורו מן העולם בכח, הרי שזהו מעשה מוסרי ממדריגה ראשונה ואדרבה יש חובה לבצע אותו למען אותה מוסריות, למען אותו עולם מתוקן בחסד וברחמים.
זוהי בדיוק מצוות התורה לצאת למלחמת מצוה.
אין זה סוד שבמלחמה לא מחלקים סוכריות לאויב וגם לא פרחים.
במלחמה באים להרוג ומשתדלים לעשות כך כמה שיותר.
ועם כל זה, זהו ציווי ומצווה של התורה לצאת ולהילחם (במצבים מסוימים כמובן), ולפעמים אף להילחם עד הסוף גם אם כבר אין סכנה, כמו במלחמה שלנו בעמלק הכוללת גם הריגת הטף והנשים.

יחד עם זאת – למרות שהמלחמה היא מצוה, הרי שהיא מציאות יוצאת דופן שאיננה מייצגת את הכלל, את הימים כתיקונם.
אדרבה, בזמן מלחמה אנו מתנהגים הפוך מאשר בימים כתיקונם. בזמן מלחמה אנו משתמשים בכוחות של אכזריות ורצח, בעוד שבימים כתיקונם אנו עושים הכל על מנת להימנע ולהתנער ממידות כאלו.
זו הסיבה שבאה התורה ומבטיחה למי שירצח מתוקף הציווי שלה (כגון בזמן מלחמה) שמעשה זה לא יטביע בו מידות מקולקלות של אכזריות, והדבר לא ישפיע עליו לעתיד. זהו ביאור ההבטחה המופיעה בפרשת עיר הנידחת 'ונתן לך רחמים וריחמך' כפי שמסביר האור-החיים הקדוש על המקום.

א"כ התבאר שבעיקרון המוסר האלוקי שולל כל גילוי של אכזריות כלפי כל נברא, ורק במטרה לבער את הרע – במסגרת מלחמה – הוא מתיר רציחה תוך הבטחה כי הדבר לא ישפיע לרעה על נפש הרוצח.
מכאן ברור שגם כאשר התורה מתירה ומצווה לרצוח, אין לחרוג מגבולות ההיתר, קרי מהצרכים שלשמם התירה התורה את ההרג.
לכן, להרוג סתם חפים מפשע גם בזמן מלחמה הוא דבר שעקרונית הוא אסור.

אמנם, כאן יש לשים לב לנקודה חשובה.
כאשר האדם או ליתר דיוק הצבא והעם כולו, עסוק בלחימה, הרי שהדבר מעסיק את כל כולו, וכל כוחותיו ומאמציו מופנים למען פעולה זו על מנת להבטיח את ניצחונו בקרב.
כיוון שכך, פעמים והעיסוק בזהירות מפגיעה בחפים מפשע עלול להפריע לו בקיום מצוות המלחמה, משום שעל מנת להבטיח אי פגיעה בחפים מפשע יש להשקיע מאמצים כבירים כדי להבדיל בין אדם לאדם, ומאמצים אלו הם כמובן על חשבון המאמץ הכללי של עצם הלחימה. נמצא א"כ שע"י זהירות מפגיעה בחפים מפשע אנו עלולים להיכשל ולא לקיים את מצוות המלחמה.
יתירה מזו, אם בזמן מלחמה נעסוק במאמץ לא לפגוע בחפים מפשע, הרי שללא ספק האויב ינצל את העובדה הזו וידאג להכביד עלינו את המלאכה כגון בכך שהוא יעמיד חיילים במרכזי הערים ובמבנים בהם שוהים גם נשים וילדים, וכפי שאירע במלחמת לבנון.

לכן, ברור הדבר שאמנם בעיקרון גם בזמן מלחמה אנו נדרשים להזהר מלפגוע בחפים מפשע, אך יחד עם זאת אסור שזהירות זו תבא על חשבון עצם הלחימה.
אם כתוצאה מזהירות זו אנו נימנע מלהלחם במלא הכח, הרי שאסור לנו להקפיד על כך, ואנו חייבים להלחם במלא הכח גם אם לצערינו יפגעו חפים מפשע.
האחריות לפגיעה בהם במקרה כזה לא תהיה עלינו אלא עליהם, על האויב שלא נכנע לנו עדיין ומשתמש בנשים וילדים כמגן אנושי.

עד כאן הגדרה עקרונית ומאד כללית למוסר בזמן מלחמה.
כעת יש עלינו לדון במציאות של היום – במלחמת אוסלו – שלכאורה איננה בדיוק מציאות של מלחמה רגילה.

אכן, על פניו אין זו מלחמה כפי שאנו מכירים. אין כאן טנקים מול טנקים, גם קרבות אויר אין כאן, ובכלל אין בה שדה קרב מוגדר שבו מתנהלת המערכה.
מדובר במלחמת טרור שמורכבת מפעולות איבה של האויב כלפי אזרחים חפים מפשע, ובפעולות תגמול שלנו על מעשיהם.

אמנם, לפי העקרונות שדיברנו עד כה, כל זה איננו משנה.
זאת, משום שבסופו של דבר יש כאן רוע, יש כאן אויב רשע שחפץ להשמיד אותנו ולפי ההלכה גם מלחמה לצורך הגנת ישראל – מלחמת הגנה – הינה בכלל מלחמת מצוה.
אי לכך עלינו לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת לבער את הרע הזה מן העולם.

אמנם, מכיוון שלא כל העם הפלשתיני חפץ להשמיד אותנו, אדרבה רובו הגדול מעוניין בחיי שכנות תקינים אתנו, ורק כנופיית מחבלים ששולטת עליו היא שדוחפת למלחמה, לכן אחרי שנכניע אותם חלילה לנו מלהרוג את כולם. רק את עמלק אנו מצווים לכלות עד הסוף, לא את יתר אומות העולם.
השאלה היא כמובן כיצד מתגברים על אותה כנופיה אכזרית.

התשובה כאן, כפי שטוענים מומחי ביטחון, היא שרק ע"י מכה צבאית נחרצת ניתן ללחום בטרור.
הטוענים כי אין פיתרון לטרור אלא ע"י משא ומתן מדיני תוך וויתורים על חבלי ארצינו, אינם אלא טועים ומטעים, משום שבגישה זו אתה כורת את הענף עליו אתה יושב, מעבר לאיסור ההלכתי שבדבר, אך כמובן שזהו נושא אחר, ודברינו כאן נאמרים תוך הנחה שעל נושא זה של ויתור על א"י אין ויכוח שהדבר אסור.

מה שחשוב לענינינו הוא שאם אמנם נדרשת מכה צבאית חזקה כנגד ראשי הרשות הפלשתינית, הרי שעל צה"ל להתרכז אך ורק בפעולה זו, ואסור לו להתעסק בהפרדת מחבלים מנשים וילדים.

ברור שצה"ל לא צריך להפגיז גני ילדים חלילה, אך אם בתוך בנין מגורים נמצא מחבל מסוכן, ובפרט אם הוא יורה כעת על כוחותינו, ויש ביכולתם להפציץ את הבנין, אסור שיתחילו להתעסק בשאלה כיצד לפגוע בו פגיעה ישירה מבלי לשבור שום צלחת בתוך הבית שבו הוא שוהה... אלו לא שיקולים של צבא בזמן מלחמה.

מצד שני, נכון שבסיטואציה כזו לא צריך דוקא להרוס את כל השכונה, אלא יש צורך בהשתדלות כללית לפגיעה ממוקדת.
כאמור, הצבת עיקרון לא לפגוע בחפים מפשע כערך עליון, מסכן את כל הלחימה משום שעיקרון כזה מסיט את הריכוז של הלוחמים מענייני הקרב והלחימה לעניינים צדדיים.


לסיכום, באופן כללי על צבא ההגנה לישראל לשמור על כללי מוסר מאד גבוהים כיאה לחיילים של עם ישראל, ובודאי שהדבר נכון בעיתות שלום.
אמנם בשעת מלחמה, כאשר הצבא עסוק במלא מרצו במיגור האויב, אסור שכללי מוסר אלו יפריעו לו בקיום המצוה. לכן בשעה זו נוהגים כללי מוסר אחרים – כללי מוסר הרואים בביעור הרע מן העולם פעולה חיובית ומבורכת שיש לבצע בשלימות.
אמנם, למרות כל זה – גם בזמן מלחמה אין הפקרות מוחלטת שבה הכל מותר, אלא יש רק הרפיה של רמת ההקפדה בנושא לפי צרכי הלחימה.

לכל הנ"ל יש להוסיף עוד נקודה חשובה מאד:
כל הצורך והמצוה בנקיטת יד חזקה כלפי האויב, מתיחס אך ורק לנציגיו הרשמיים של העם – קרי אל חיילי צה"ל. הצבא ויתר זרועות הביטחון הם נציגיו הרשמיים של העם, ומטעמו הם נשלחים להגן עליו. ללחום נגד צבא פירושו של דבר – ללחום נגד העם כולו ששלח אותם.
לאנשים פרטיים ולהתארגנויות מחתרתיות אין שום מעמד שכזה וממילא אין להם שום היתר לנקוט ביוזמה משלהם ללחום באויב. הם לא נשלחו לכך ואין הם מייצגים אף אחד.
בהרבה מקרים הם גם משבשים את מערך ההגנה הכולל של המדינה, ויוצרים בעיות נוספות על המערכת מעבר לאלו שכבר קיימות.

לכן, אם אמנם ישנה מחתרת יהודית (והדבר עדיין מוטל בספק) ובמיוחד אם היא פוגעת בחפים מפשע בכוונה תחילה, הרי שזו תופעה חמורה ביותר שבודאי אין לה שום היתר הלכתי.
מאידך, אם הצבא נוקט בפעולה כנגד האויב כשעיקר כוונתו לפגוע בחייליו, אך בשל התעקשותם להימצא בתוך אוכלוסיה אזרחית, הם מתקשים להימנע מפגיעה גם בחפים מפשע, הרי שאין שום חובה על הצבא להימנע בשל כך מלפגוע בהם, שהרי אם לא יפגע בהם, הם יפגעו בנו והרי 'הקם להרגך השכם להורגו'.
מה שעליהם לעשות הוא ללחום בהם במלא הכח היכן שהם רק נמצאים, תוך השתדלות מסוימת ולא מגבילה לא לפגוע סתם באזרחים תמימים.


לסיום, נחזור שוב על מה שפתחנו בו – נגעת בסוגיה רחבה מיני ים שנכתב עליה המון, ודברינו כאן אינם אלא התיחסות סמלית לנושא.
מומלץ לך מאד להרחיב עוד בנושא בעזרת מס' מקורות - ביניהם תשובה המופיעה באתר שלנו בשם- 'מוסר ומלחמה/האם הכיבוש משחית?', ובסופו מופיעה עוד רשימה של ספרים ומאמרים נוספים המתיחסים לנושא.

יה"ר שיבא שלום על ישראל ונזכה ללכת קוממיות בארצינו, אמן.
רפאל, חברים מקשיבים