מוות

שלום לך.
צר לי לשמוע על פטירת דודך.
העצב שלך הוא תגובה נורמלית לחוויה כואבת וקשה, ואפילו אפשר לומר שטוב שאת מגיבה בעצב לחווייה זו.
חכמינו ז"ל, תיארו את תהליך האבל על פטירת קרוב (מסכת מועד קטן, דף כ"ז עמ' ב'): שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך- אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני...
לא כל אחד חווה את החוויה כמו חבירו, יש הבוכים יותר, וסופדים יותר, ויש- פחות...
בתורה כתוב (דברים פרק י"ד)
(א) בָּנִים אַתֶּם לַידֹוָד אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְדֹוָד לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ואכן מספר פרשנים מדברים על ההמנעות באבל גדול מדיי (אם יש דבר כזה) על מות קרוב משפחה בעם ישראל, כמו, לדוגמא, ר' יוסף בכור שור:
"בנים אתם לה' אלהיכם - ואם מת אביכם אין לכם להתגודד ולעשות קרחה ולהצטער יותר מדאי, כי אינכם יתומים בכך, שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים יתברך שמו..."
ואכן, במסכת ברכות (פרק ט' משנה ה') נאמר:
"מבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה....",
ו...במציאות- איננו מברכים על ה"רעה" כשם שמברכים על ה"טובה": על ה"טובה" מברכים "שהחיינו" או "הטוב והמטיב", ועל ה"רעה" מברכים "ברוך דיין האמת".
הקב"ה ברא אותנו כבני אדם, מורכבים, בעלי "שכל" אנליטי, ובעלי "רגש" סובייקטיבי, ואנו חיים, ונעים בין קוטב זה לקוטב זה, ומנסים כמה שיותר ללכת על פי השכל, אך לתת מקום גם לרגש. זוהי ההתמודדות ב"עולם הזה", כאשר ב"עולם הבא" הכל כבר כל כך ברור, כל כך לא שנוי במחלוקת והשכל ממש שולט שם...
עלייך "לעבד" את האבל על מות הדוד, דברי עליו, ספרי עליו, קראי עליו וכתבי עליו (ואולי גם "אליו"...) ההפנמה שהוא כבר איננו תגיע לאט לאט, ותוכלי לחזור לחיים שגרתיים.
בגמרא כתוב (פסחים דף נ"ד עמ' ב') תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה ליברא, ואם לא עלו- דין הוא שיעלו: ...ועל המת שישתכח מן הלב..."
אם לא יישכח המת מן הלב, היינו- אם הכאב על אבדן קרוב משפחה ימשיך להיות "נוכח" באותה מידה כל החיים, הרי שלא נוכל לתפקד בצורה נורמלית, לכן יש לנו מנגנון פסיכולוגי שמגן עלינו, ומקהה את הכאב והאבל.