מה ההבדל בין עצב ליאוש?

לרעיה שלום רב.
לדעתי האבחנה שעשית בדברייך היא הגרעין המחלק בין מושג העצב לצער.
ישנו הבדל מהותי בין המושג "עצב", לבין המושג "צער", עמוק ככל שיהיה.
העצב הוא מאוס ואסור, משום שהעצב עניינו כאב עד כדי יאוש על אובדן ועל חוסר.
ידועים דברי הרב קוק שבכל מידה, אפילו רעה, אפשר למצוא גרעין חיובי מסויים שאפשר לקחת אותו אל הקודש. למשל גאוה יכולה להתבטא בגאוה לאומית שהיא חיובית, קנאה - יכולה להיות דבר המדרבן ללמוד, כלשון הפסוק:"קנאת סופרים תרבה חכמה."
אך בעצב אין תכונה חיובית כלל - משום שהוא תולדה של יאוש עמוק.
מענינים הדברים שמביא המהר"ל בהקשר לאחת הדוגמאות שהבאת והיא האבל על פטירתו של אדם, קרוב משפחה. המהר"ל מתייחס לכך שהתורה אסרה מנהגי אבלות שהיו נהוגים אצל אומות העולם, כגון: הכאה על הבשר עד זוב דם ותלישת השערות. מדוע אסרה זאת התורה? אומר המהר"ל כי ביטויי אבל אלו מראים על עצב ועל יאוש כה עמוקים, כאילו המת עבר וכלה מן העולם, ואנו המאמינים, בני תורת משה, מאמינים כי ישנה השארות לנפש, אלא שלמעשה חוייבנו בביטויי אבל המראים על צערינו בהסתלקות המת מתוכנו, כגון: שבעה וכו', אך לא בביטויי עצב ויאוש.
על כן יש להבחין, עצב הוא ביטוי ליאוש, לדיכאון- וזהו דבר שלילי, ואילו צער הוא ביטוי לכאב.
ולצורך הדוגמא:אדם שאיבד אבידה גדולה בחייו, אם הוא עצוב, הדבר מראה על יאושו ועל תסכולו העמוק. אך יתכן שהוא יהיה בצער גדול, אך אמונתו, ביד העליונה המכוונת את כל ההויה, היא צריכה להיות הביטוי לכך, שלמרות כל הצער, הוא אינו מיואש. הוא יודע שעל אף האובדן המציאות מושגחת, ולכל יש תכלית טובה, גם אם אין רואים זאת עכשיו.
כשבחתונה שוברים כוס אין המגמה להיות בעצב, שאז זה היה ביטוי לכך. כאילו אנו חושבים שיותר המקדש לא יבנה, ח"ו. אלא בדיוק להפך! המגמה היא להראות שאין שמחה שלימה, אלא תמיד יש צער מסויים על כך שהמקדש חרב, ומתוך כך להראות את אמונתנו וציפייתנו לבנין בית מקדשנו.

לכן על האדם להיות בשמחה תמיד, כמו שאומר ר' נחמן בעצמו, על אף תלאות החיים שעובר. אך כמובן יש זמנים שהתורה מצוה אותנו להיות בצער (ולפעמים הצער בהם טבעי) על אובדן של אדם קרוב או ברמה הלאומית, הצער על אריכות הגלות וכדו'.
ר' נחמן, על פי הבנתי, ניסה לחנך וללמדנו, שעל האדם לא להתיאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים,והשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל.איננו חיים בעולם של הפקרות, אלא בעולם מושגח. ך כמובן, השמחה שהתכוון היא שמחה חוייתית-פנימית בראש ובראשונה. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.
על פי הנראה לי, מי שהעביר את הפעולה כוונתו היתה נכונה אך ההגדרות לא היו מדויקות, דהיינו: אכן יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. בצער ישנם גם דברים חיוביים. הוא מעורר את האדם לחשבון נפש, הוא מעמיק את מידת האמונה שבו. אך העצב הוא יאוש גדול. השמחה שאדם צריך להיות בה תמיד היא שגם בעיתות של צער, כשהשמחה לא יכולה לתפוס ביטוי חיצוני כלפי חוץ, ישנה בלב תקוה לשלמות, לבנין ולמגמה שהיד העליונה מכוונת אליה, שכן שמחה היא שלמות.

כל טוב
יהודה,חברים מקשיבים