למה בכלל להתפלל?

טל יקרה,
אני בהחלט מבין את הקושי שלך. ואף על פי שאת אומרת שאין לך טענה גלויה לקדוש ברוך הוא, אני חושב שטענה סמויה בוודאי יש לך, והיא זו שמונעת אותך להמשיך ולהתמיד בתפילותיך כמקודם.
אם הייתי מנסח את שאלתך הפנימית, הלא מודעת, היא הייתה נשעת אולי כך: "בשביל מה בעצם להתפלל אם כל כך הרבה תפילות של כל כך הרבה אנשים בכלל לא נענו".

אנסה להתייחס לשאלה זו, למרות שלא שאלת אותה במפורש.
האם רק לתפילות שנענות יש חשיבות? מה קורה עם אלו שלא נענות?

גם תפילות שאינן נענות – פועלות, וכל תפילה של כל אחד מאיתנו מקרבת את הגאולה, כמו שכותב רבי נחמן: "וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, הוא בחינת איבר המשכינה, שהם איברי המשכן. ...וכל התפילות, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם, כמו שכתוב: "ויקם משה את המשכן", ומעלין כל שייפא ושייפא לדוכתיה (כל חלק וחלק למקומו) ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח, דא משה (זה משה), וישלים אותה ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב').

הזוהר הקדוש כותב שלפעמים משתמשים בתפילותינו עבור נשמות אחרות שזקוקות לישועה ואינן יודעות להתפלל.

רבי נחמן כותב שכל תפילה שלנו הופכת ל"תוכנית חיסכון רוחנית" עבור ילדינו: "השיחה שאדם משיח בינו לבין קונו, השיחה הזאת נעשית אחר כך גאולה וישועה לבניו" (ספר המידות אות התבודדות חלק שני סעיף א') כמו שכתוב במדרש רבה: "נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של הבנים".

וכעין זה מצאנו גם בדברי רבי נתן מטבריה, אחד מתלמידיו של רבי נתן ("נתיבות צדיק" מכתב ק"ג): "וכפי הנראה ממכתב רבי אייזיק, שנדמה לו שהוא צעק הרבה להשם יתברך ועדיין אינו רואה שום ישועה, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ועל זה לימד אותנו רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, שאין אנו יודעים כלל מה שנעשה מתפילתנו. ...ועל כן צריכין אנו להיות חזקים ברצונות חזקים ובתפילות הרבה הרבה ולהיות חזקים בדעתנו שבוודאי אנו פועלים (על ידי תפילותינו פעולות קדושות וטובות), רק שאין אנו יודעים מה שפועלים"


ובכל אופן -מה עושים כשהלב נאטם?
קודם כל – לא מתרגשים מזה יותר מידי. יש לזה סיבה ויש לזה גם פיתרון. צריך לדעת שכל העבירות שעשינו הופכות לכוחות רוחניים, שרוצים לקבל מאיתנו חיות, וכולם מגיעים לבקש חיות ויושבים על הלב דווקא בשעת התפילה. רבינו לימד : "עיקר החיות מקבלים מן התפילה, כמו שכתוב: "תפילה לא-ל חיי", וכשאנו מתכוננים לפנות לחי החיים, מקור החיות, נדבקים, לצערנו, לשער הזה גם כל המשחיתים שבראנו ורוצים לגזול את חיותנו, ולכן הלב נאטם.
אבל רבינו גילה, שאם אדם מתעקש להתבודד ולפרש שיחתו למרות אטימות הלב, פוגעת עקשנותו באותם משחיתים ומחסלת את כוחם, עד שהקליפה נמוגה והלב נפתח.

וכך כתב רבינו בעניין העקשנות בעבודת ה' (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח): "וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת השם. כי צריך עקשנות גדול מאד מאד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם. כי כל אלו הנפילות והירידות ובלבולים וכיוצא בזה, צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה".

אכן, לעיתים, ליבנו קשה כאבן. רבינו סיפר משל על מלך שציוה על בנו לקחת אבן גדולה מאד כמו אבן הריחיים וליטול ולשאת אותה אל עליית ביתו, ומסתמא לא היה יכול הבן לשאת ולהרים את האבן, כי הייתה אבן גדולה וכבדה מאד. הצטער הבן מאד על שאי אפשר לו למלא רצון אביו המלך, עד שגילה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו: היעלה על דעתך שאני אצווה עליך דבר כבד כזה לקחת את האבן כמו שהיא ולשאת ולהרים אותה? התוכל לעשות דבר כזה למרות חכמתך הגדולה? אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי הייתה שתיקח פטיש חזק ותכה ותשבור את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה אל העלייה. כמו כן השם יתברך ציוה עלינו שנישא לבבנו על כפיים אל א-ל בשמיים, ולבבנו הוא לב האבן והוא אבן גדולה וכבדה מאד ואי אפשר להרים אותה אל השם יתברך בשום אופן, רק על ידי שניקח פטיש ונשבר ונפוצץ את לב האבן, ואז נוכל להרים אותו. (חיי מוהר"ן תמ"א) והפטיש הוא הדיבור. והעיקר - להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה והתעוררות הלב בא ממילא.

ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדולה בלב ובנפש, וממילא יוושע (ליקוטי מוהר'ן תנינא צ"ח). וזה בחינת מה שנקראת התפילה: 'תפילה', שהוא לשון עיקש ופתלתול. ובבחינה זו יש להרבות בתפילה והתבודדות מאד מאד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה כמה ימים ושנים שעוסק בזה, ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות בזה עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כך גם בעבודת ה' (ליקוטי הלכות או"ח הלכות תפילין הלכה ה' אות מ"ג).
ובאמת צריכין עקשנות גדולה מאד מאד בכל עבודת ה', בכל עבודה ועבודה ובכל עצה ועצה. (ליקוטי מוהר"ן תנינא נ"א). אבל עיקר העקשנות צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של התבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים, וכמו שפרש רש"י על הפסוק: "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל' ח') - לשון עיקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ואף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתל כמה פעמים בלי טעם וריח "לא בזה ולא שיקץ ענות עני" (תהלים כ"ב כ"ה), כי הוא יתברך מלא ברחמים בכל עת (ליקוטי הלכות שם).

חז"ל אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה". על פי פשוטם של דברים הכוונה היא שצריך להעדיף עבודה רוחנית ותפילה איכותית מאשר הרבה פעולות חסרות לב ועומק.
אבל איך זוכים לאיכות הזו?
על פי דברי רבינו, שריבוי דיבורים קדושים בוקע את אטימות הלב, פירשו חסידי ברסלב את מאמר חז"ל באופן הבא: "טוב מעט בכוונה", ואיך זוכים לזה? על ידי "מעט בלא כוונה", כלומר על ידי ריבוי דיבורים, אפילו בלא לב, נזכה לבסוף לדיבורים עם כוונה. ("שיח שרפי קודש" ה' ת"כ)

וכך כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, שכאשר האדם מתעקש להתמיד ולשוחח עם ה', אפילו בלי התעוררות, לבסוף ה' מרחם עליו וממש בורא לו דיבורים חדשים, ואלו הם דבריו: "על פי רוב השיחה בעצמה קשה מאד, כי מעוצם התרחקותו אין לו דיבורים לדבר, כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה. אבל כבר הזהיר לנו אדונינו מורינו ורבינו ז"ל, שאף על פי כן יתחזק בכל מיני התחזקות לנהוג הנהגה זאת בכל יום, כידוע לנו כמה וכמה הזהיר על זה הרבה, כי ההכנה והרצון לבד שמכין את עצמו ורוצה לדבר, רק שאינו יכול לדבר, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ואם יהיה חזק בזה הרבה בוודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים בבחינת (מה שכתוב בפסוק) "בורא ניב שפתיים", "בורא" ממש. כי הדיבורים הבאים לאדם הם בחינת בריאה חדשה ממש, כי בודאי הוא רחוק מדיבורים מאד מחמת התרחקותו. אבל כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשיח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו שהם בחי' בריאה חדשה ממש. וכמו שכתוב: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון", שהאדם צריך לעורר ליבו היינו בחינת ההכנה הנ"ל ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו בבחינת "ומה' מענה לשון". וכמו שכתוב: "ה' שפתי תפתח", שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו. כי הכול מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונו וכיסופים וה' יעזרו לדבר ולפרש שיחתו" (ליקוטי הלכות מזוזה ה' סעיף כ')

בהצלחה רבה,
ארז