ללמוד תורה או לעזור לזולת?

שלום לך

יישר כח על ההצגה היפה של השאלה.

בשאלה הזו, יש הרבה מה להאריך, אבל בגלל שאני רוצה שהתשובה תהיה ממוקדת ומעשית וברורה, אני לא אתחיל במקורות (כמו, מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים וכו´) אלא בהסתכלות המעשית.

אז קודם כל צריך לזכור, שביהדות, תמיד תמיד צריך שילוב בין הדברים. בעל התניא מבאר שלכן מצאנו מקומות בהם ב"ה מחמירים וב"ש מקלים למרות שתמיד זה ההפך. אם ב"ה היו תמיד מקלים - זה היה סימן לא טוב. זה כאילו הפכת את הקולא ואת דרך ההתר למרכז במקום את בקשת האמת. אז זה בסדר לחפש את האמת ´בדרך שלך´ אבל חייבים להתכלל - חייבים לזכור שגם בצד השני יש אמת. לכן, לפני שאנחנו דנים מה ואיך לעשות, צריך להגדיר שאין דבר כזה לימוד תורה בלי גמילות חסדים וגם אין דבר כזה גמילות חסדים בלי לימוד תורה. כל השאלה היא איך לאזן בין שניהם. אז אני אציב כמה וכמה פרמטרים שיעזרו לאזן.

[אופי שונה - תפקיד שונה]

אז קודם כל, יכול להיות ששני הבחורים שהצגת בשאלה צודקים. יש אנשים עם אופי חברתי ומעשי שמתאים להם להשקיע יותר בגמילות חסדים ויש אנשים עם אופי יותר מתבודד ויותר שכלתן שמתאים להם להשקיע יותר בלימוד תורה. הזוהר אומר שיש ´מארי תלמוד´ ויש ´מארי גמילות חסדים´. גם בדורינו כולנו גדלנו על הסיפורים על ר´ אריה לוין, שלמרות שהיה תלמיד חכם, כמעט את כל זמנו השקיע בגמילות חסדים ועזרה לזולת.

[רצינות]

הדבר השני שצריך לשים לב אליו זה - להיות רציני במה שאתה עושה. לפעמים יש ´יצר הרע´, שאין כח להשקיע בלימודים אז הולכים לגמול חסדים ומרגישים טוב. אז בהחלט זה טוב שגומלים חסדים ולא סתם הולכים לאיזה מעין, אבל צריך לשים לב שמה שאנחנו עושים יהיה ´לכתחילה´ - כלומר - באמת זה מה שכדאי וטוב לעשות עכשיו. אגב, לפעמים גם הרבה יותר נוח לשבת בשקט ללמוד מלעשות גמילות חסד חיונית..

[מסירות נפש]

הדבר השלישי שקשור לשנים הקודמים - מה שאתה עושה נמדד לא כשנוח אלא דוקא כשלא נוח. המתמיד הוא מתמיד באמת אם הוא נאבק בעיפות בשביל ללמוד, וכשכולם כבר סחוטים, הוא משקיע עוד 5 דקות לגמור את התוספות. מי שבאמת יכול באמצע הלילה ללכת לבית חולים עם חבר שנזקק לטיפול רפואי, לו יש את ההצדקה להפסיק לימוד בשביל לגמול חסד, ולא מי שתמיד מחפש מה שנוח.

[נסיבות מיוחדות]

כחלק מההתכללות שכתבנו עליה קודם - צריך לדעת גם שהשילוב לפעמים תלוי בזמנים ובמקומות מיוחדים. יש זמנים שבהם גם לומד התורה הגדול ביותר צריך להרתם ולעזור לזולת (למשל בזמן הגירוש). יש גם זמנים שגם הבטלן הגדול ביותר צריך לרתום את עצמו ללימוד (משל, בזמן מלחמה, אם הוא לא חייל בשטח). יש גם הבדל לפי הגיל. בגילים צעירים לפעמים צריך הרבה יותר להשקיע בלימוד ופחות בדברים אחרים, מאשר בגיל יותר מבוגר.

[בריאות נפשית]

יש עוד נקודה, והיא קצת יותר עמוקה ובוגרת, אבל צריך להיות מודעים אליה. לפעמים ההמשכות אחרי הדרך שבחרנו בה, יש בה גם חסרונות. לפעמים המתמיד משקיע את כל כולו בתורה, ואז לפעמים הוא מחפש ´פורקן´ לנפש במקום אחר. כך, אנו מכירים תופעה מצערת שבחורים שכל השבוע מתמידים מאד, במוצאי שבת פתאום יושבים מול הטלביזיה בקניון לראות כדורגל. במקרה הזה, במקום לחפש פורקן גרוע במקום גרוע, ההתנדבות יכולה להיות מקום שבו משחררים לחצים ומתחים.
הדבר נכון בכיוון השני לגבי העוזרים לזולת. לפעמים ההדרכה וההתנדבות לוקחים כל כך כוחות מהאדם שכל מעינו הרוחני מתדלדל. אז הוא צריך ´לתפוס את עצמו´, או להקפיד יותר על סדרי הלימוד, או אפילו לקחת שבוע חופש ולהשקיע רק בתורה. בקיצור - לדאוג לאיזון בריא טוב בנפש של כל הצדדים שלה.

אני אסיים במה שפתחתי. ר´ משה פיינשטין כותב שכמו שיש מעשר כספים יש גם ´מעשר זמן´. גם המתמיד צריך לשים לב איך הוא יכול לעזור. אולי לעזור בלימודי קודש למישהו. אולי להיות אחראי על איזה מטלה. שלא יוצר מצב שהוא ´חי´ לעצמו. גם החברהמן צריך להקפיד יותר על קביעת עיתים לתורה שלא משנה מה יהיה - הוא לא גומר את היום בלי אותה קביעות.

מקוה שהועלתי מעט, תגובות תתקבלנה בשמחה במייל שלי

טוביה
tsbias@Actcom.co.il