שאלה
שלום לכבוד הרב! כמה שאלות:
1.אני ב"ה מקפידה ומצליחה ללמוד הרבה ספרי אמונה, והתחזקות במיוחד לקראת חגים, אני ממש מרגישה שיותר מכל שיחה או לימוד משותף שיש זוהי הדרך שאני מתחברת אליה- לימוד עצמי עם ספר מבואר. הבעיה היא שבלימוד התנ"ך באולפנא שלנו אני פשוט לא מצליחה להתרכז! ממש קשה לי שאומרים לי מה ללמוד ואיך ללמוד והכל כדי לעבור את הבגרות ואני לא מסוגלת להכריח את עצמי ללמוד את זה כשאני יודעת שזה לא לשמה... לפעמים אני לומדת פרקי תנ"ך פה ושם מרצון שלי, וזה ממש מקשה עלי שמכתיבים לי איזה פרקים ללמוד, איזה פרשנים וכ'ו... זה נותן הרגשה שזה מוריד מהערך של לימוד תורה... מבחינת הציונים אני מצליחה ב"ה להסתדר גם כשאני לא משקיעה הרבה בלימוד אבל לפעמים אני מרגישה שזה ממש לא בסדר שאני מזלזלת בשיעורי תנ"ך ובמקום זה אני יוצאת ללמוד את אחד הספרים שלי. כי אפילו שהמטרה היא לבגרות, איך אני יסתכל בתעודת הבגרות שלי ויראה שקיבלתי ציון מספיק בלבד בלימודי קודש??
השאלה שלי היא האם אני צריכה להכריח את עצמי ללמוד ברצינות בלימודי התנך באולפנא למרות שאני בעצם עושה את זה רק כדי להוציא ציון טוב בבגרות, או שזה בסדר והגיוני לא להתחבר לשיטת הלימוד הזאת והעיקר שאקפיד על לימוד כלשהו של תורה במשך היום??
2.בספרים שאני לומדת לעיתים יש סוגיות בגמרא, האם מותר לי ללמוד אותם או שאני צריכה לדלג על קטעים אלו?
תודה מראש! ברכה והצלחה...
תשובה
בס"ד
שלום לך,
ראשית אני מבקש להתנצל על העיכוב בתשובה, בגלל העומס שלפני החג.
נהניתי מהשאלה שלך, ובמיוחד שמחתי לראות את הרצון והחשק שלך ללימוד תורה. הלואי שכל השאלות שאנחנו מקבלים תהיינה כאלה...
את כותבת שאת מרגישה שלימוד לבגרות מוריד את הערך של הלימוד. נכון שיש מציאות כזו, אבל הדבר אינו חייב להיות כך. אם מתכוונים ללמוד לשם הלימוד, והצלחה במבחן היא רק תוצאה נלווית, זה בהחלט נחשב לימוד "לשמה". הדבר יכול להיות נכון אפילו למי שלא היה לומד בלי המבחן, כל עוד מבחינתו הלימוד הוא העיקר והמבחן הוא רק תמריץ. קל וחומר שזה נכון במקרה שלך, שגם בלי המבחן היית לומדת. לכן נראה לי שאם תתייחסי לזה כ"לימוד תנ"ך, שחוץ מזה גם יש עליו מבחן" לא תאבדי את המעלה הגדולה של לימוד "לשמה" (ואגב, לימוד שלא לשמה גם הוא לימוד ואסור לזלזל בו).
כדאי לדעת שגם אצל אברכים בישיבות, יש הרבה שלומדים למבחני הרבנות, ויש להם תוכנית מוגדרת של חלקים מסוימים ב"שולחן ערוך" וכדומה. וגם כאן בודאי אין בזה בעיה של "לא לשמה" כל עוד הלימוד הוא העיקר והמבחן הוא הטפל.
אמנם, אפשר לדון בזה מצד אחר, שהרי אמרו חז"ל: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ". ובאמת צורת הלימוד של תנ"ך לבגרות היא, איך לומר, לא מלהיבה במיוחד... והיה מקום לומר שאם זה לא מושך אותך, שתלמדי במקום זה דברים אחרים, ותעברי את המבחן בהשקעה מינימלית.
אבל למרות זאת, אני נוטה יותר לומר שמשתי סיבות כן כדאי שתשקיעי בזה לפחות כמו במקצועות אחרים. ראשית, גם לבגרות עצמה יש חשיבות, ולא כדאי לזלזל בה. וסיבה חשובה יותר היא כדי להרגיל את עצמך ללמוד לפי מסגרת מסודרת. החיים מלאים מצבים שבהם אנחנו צריכים לעשות דברים שלא כ"כ בא לנו, ואם נתרגל לעשות דברים רק לפי החשק זה עלול לגרום לנו לבעיות בהמשך.
מה שהייתי מציע לך לעשות, הוא להשתדל למצוא טעם ומשמעות גם בלימוד המסגרתי. למשל, אם ב"חומר" מדלגים על פרקים מסוימים, תשתדלי ללמוד גם אותם, ואולי גם פירושים נוספים וכו´. או שתמצאי טעם בכך שה"חומר" הנלמד עצמו מפגיש אותך עם תכנים ומקורות שאולי לא היית נפגשת איתם באופן אחר, והצורך להתכונן למבחן יכריח אותך לשנן ולזכור היטב.
חשוב לי לציין שזה מה שנראה לי יותר, אבל גם בעיני זה לא מוחלט ויש היגיון גם בצד השני שהעלית. ובסופו של דבר, זה מן הדברים שאת צריכה להחליט בעצמך.
לגבי השאלה השניה שלך, אין שום בעיה לבת ללמוד גמרא, בודאי כאשר מדובר בלימוד אקראי כמו שאת מתארת.
כל טוב לך, בהצלחה רבה!
יוסף (אינני רב)
yosefrez@gmail.com