לימוד הגמרא

שלום וברכה!
אפתח בהתייחסות לדוגמא שהבאת, וממנה בע"ה נרחיב את היריעה.

במקרה זה בוודאי דברי המהרש"א מסתברים מאד. הגמרא עצמה תמוהה – שני תנאים גדולי עולם אלו מסכימים שאין טעם לבכות על אבדן בניהם שמתו, אין טעם לבכות על חיי עניות ודלות, אין טעם לבכות אפילו על שלא הספיקו ללמוד תורה כפי שהיו רוצים. ובכן, על מה יש טעם לבכות ואין במה להתנחם? על גופו היפה של ר' יוחנן שעתיד לכלות...
צריך שכל עקום במיוחד כדי לפרש את הגמרא הזו כפשוטה, כביכול הם בוכים על הגוף החומרי. אין זה כלל פשט הדברים, שכן גם אם לכאורה זוהי משמעותו של המשפט המקומי הזה, הרי שמכלול הסיפור פורש לפנינו תמונה אחרת לחלוטין, שאי אפשר להתעלם ממנה כשבאים לפרש את פשט המשפט הזה.
אין ספק ששני התנאים הללו ראו ביופיו של ר' יוחנן דבר רוחני עליון, שראוי לבכות עליו יותר מאשר על כל שאר הדברים האחרים שהזכרנו.

אם כן נותר לברר מה משמעות יופיו של ר' יוחנן.
על כך מצינו בגמרא בבא מציעא דף פד ע"א:
אמר רבי יוחנן: אנא אישתיירי משפירי ירושלים. האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא. ההוא זהרורי מעין שופריה דר' יוחנן.
[תרגום: אמר ר' יוחנן: אני נותרתי מן האנשים יפי התואר שהיו בירושלים. מי שרוצה לחזות ביופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף בשעת עלייתה (מן התנור שבו צורפים את הכסף מהסיגים שבו) וימלא אותה גרעיני רימון אדום, ויעטר את הכוס בעלי וורד אדומים סביב לפיה, ויושיב את הכוס בין השמש לצל. אותו זוהר הוא מעין יופיו של ר' יוחנן].
גם כאן ברור לחלוטין שהגמרא רואה את יופיו של ר' יוחנן כדבר רוחני. ראשית, וכי אין לו לר' יוחנן במה להשתבח אלא ביופיו הגופני? מאריה דתלמוד הירושלמי, גדול הדור שכל דף בש"ס אינו שלם בלעדיו, זקוק להתפאר בגופו הנאה? מעבר לכך, ברור גם ש"כוס כסף טהור עם גרעיני רימון ועלי וורד, המונחת בין השמש לצל" אינה תיאור של יופיו הפיזי של אדם (יש לבאר, שהגמרא מרבה לעסוק כאן בניגודים שבין מידת החסד למידת הגבורה והדין, המתגלים בצבעי הלבן והאדום – הכוס עשוייה כסף שהוא כלבן, ובה רימון אדום וורד אדום. המורכבות הזו מונחת בין השמש לצל – בין אור לחושך, שהם שוב סמלים לחסד האלוקי ולהסתר פנים של מידת הדין. ויש מקום להרחיב עוד במשמעות הדברים ובאופייו של ר' יוחנן כפי שהוא מתגלה בהם).
מכאן מוכיח גם המהרש"א את דבריו: אנו רואים שר' יוחנן עצמו מתאר את יופיו כזכר ושריד ליופיים המופלג של אנשי ירושלים, ולכן מתבקש לפרש שכאשר הם בוכים על יופיו של ר' יוחנן שייבלה, הם בעצם בוכים על אבדן אנשי ירושלים, ולא על אבדן גופם הנאה, אלא על האבדן של העצמה הרוחנית שהתגלתה ביופי החיצוני הזה.
[אמנם המהרש"א מבאר בפשטות שמראיית יופיו של ר' יוחנן נזכרו התנאים בחורבן בית שני, ובכו על החורבן. אך נראה שיש להוסיף שיופיו של ר' יוחנן הוא עצמו שריד של עצמה רוחנית שאבדה ועליה הם בוכים. בכך תתורץ גם קושיית המהרש"א מנדרים נ ע"ב שם בוכה ר' עקיבא על יופייה של אשת טורנוסרופוס הרשע, ושם לא ניתן לפרש שיופייה הוא זכר לחורבן ירושלים... אמנם בהחלט מתבקש לומר שגם יופייה של אשת טורנוסרופוס, שלימים הפכה להיות אשתו של ר' עקיבא, היה ביטוי ליופי רוחני פנימי, שהתגלה לאחר מכן כשהתגיירה וחזרה בתשובה. למפרע נמצינו למדים שכל תהליך התקרבותה לר' עקיבא נבע מתוך רצון להתקרב לתורה ולמצוות, ועיין שם בנדרים דף נ ע"א וע"ב וברש"י].

לסיכום העיון בדוגמא זו: ברור שהמהרש"א לא המציא פירוש, אלא ניתח את דברי הגמרא מתוך חתירה להגיע לאמת, להגיע למשמעות המקורית שאותה בקשה הגמרא ללמדנו.
מתוך דוגמא זו יש ללמוד גם פתח לגישה העקרונית ביחס לפרשנות דברי חז"ל: במובן מסויים, כאשר אנחנו לומדים את התורה שבעל פה, אנחנו הופכים בעצם ל'היסטוריונים של המחשבה' – המנסים באמת ובתמים להבין מה התכוון ר' עקיבא, מה התכוון ריש לקיש, אביי או רבא. וכן יותר מאוחר – כיצד הבין הרמב"ם את הסוגיא, כיצד היה עונה רש"י על שאלות התוספות וכדומה.
בניתוח זה אנחנו מסתייעים בכל הכלים שעומדים לרשותנו, ובפרט בניתוח הלוגי השכלי – דקדוק במילים ובעניין, העמקה בסברא, השוואה למקורות נוספים וכו'.

אם כן, לא מדובר כאן על המצאות בחלל הריק, אלא בחתירה בלתי נלאית לאמיתתה של תורה. ובכל זאת, לא מדובר רק בניתוח שכלי, חריף ככל שיהיה, ובהחלט יש כאן גם 'משהו מעבר לזה', כפי שהגדרת בשאלתך.
הרמב"ם, בהקדמתו למורה נבוכים, מתאר את ההתפעמות שבחידושי התורה: כל דברי התורה בתחילה אינם מובנים כל צרכם, נראים מעורפלים ותמוהים. הלומד משקיע מאמץ עיוני רב ושוקד על לימודו לשם שמיים, והנה לפתע מבריק לו כמין ברק המאיר לו את דברי חז"ל. הברק מבזיק רק לרגע ונעלם, ושוב עמל הלומד על תלמודו, אך הפעם המטרה היא לשחזר את אותה תובנה שהגיעה אליו בהשראה אלוקית. ההבנה המלאה מתקבלת מתוך העמל והיגיעה האנושיים יחד עם הסיוע האלוקי.
"בארץ ישראל מתפרץ שפע רוח הקדש לחול על כל תלמיד חכם שמבקש ללמוד תורה לשמה" (אגרות הראי"ה צו).

בברכה שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה.