לא מסופקת בחיי הנישואים

שאלה

כבוד הרב שלום,

בעלי ואני נשואים כ-5 שנים ב"ה.

יש בינינו אהבה רבה והערכה גדולה אחד אל השני.

הקב"ה זיכה אותנו בשני ילדים מקסימים בני שלוש ושנה שמפיצים הרבה אור בחיינו.

בעלי סטודנט והנני מפרנסת יחידה.

לצערנו,אנו מנהלים אורח חיים עמוס מאוד כאשר במרבית הפעמים לא מאפשר לנו זמן לעצמנו.

הלימודים של בעלי תובעניים מאוד, הם כרוכים בהגשות ומטלות בית מרובות.

בעלי ב"ה באמת מנסה להקל כמיטב יכולתו ולעזור בטיפול בילדים ובאחזקת הבית.

העבודה בה אני עובדת הינה בעלת דרישות גבוהות ועליי לסיים את המוטל עליי בזמנים קצובים כך שיש ימים במהלך השבוע שאני עובדת משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות.

אנו חיים בצמצום וחושבים על כל פרוטה לאן היא מופנית, ע"כ אנו גם ממעטים לצאת לבלות.

בכל יום, אנו משתדלים מאוד לסעוד את ארוחת הערב יחדיו כדי להתעדכן אחד על יומו של השני,

לאחר מכן, בעלי נשאר ללמוד או לחילופין נרדם על הספה כי הוא קורס.

אורח חיים זה מקשה עליי מאוד, ערבים רבים אני מוצאת עצמי מהורהרת עם תחושת מועקה כבדה,

אני שרוייה בעצבות בייחוד בכל הקשור לתא המשפחתי ולייחסי האישות.

אנו משתדלים להשאר שבתות בבית כדי להקדיש זמן לעצמנו אך גם אז, במרבית הפעמים בעלי נרדם ואינו במצב של שיתוף פעולה.

המצב הזה מרסק אותי ולא נותן לי כבר כוחות להמשיך. בשל הלחץ הגדול בו אנו נתונים אני חשה שאני זקוקה למגע הפיזי ולחום יותר מכל. לצערי, בעלי לא יכול לתת לי את זה וזה שובר אותי.

אני מרגישה שאין לי ממה להטען בתחום הזה ואני מרגישה כמו חיה פצועה ובודדה שצריכה להלחם ולחייך לכל העולם שהכל בסדר.

אני הולכת לישון בתחושת מחנק וקמיצת שפתיים כדי לא למרר בבכי שלעיתים גם הוא פורץ.

דיברנו על הנושא הזה אינספור פעמים ואני לא מרגישה שיש שינוי, לעתים בעלי מטיח בי שאני רואה רק את עצמי ולכן אני נכנסת לכל המצב הזה. אולי זה גורלי וזה הצער שאני צריכה לסבול.

יש בליבי תמיד תחושת צער בכל טבילה, היות ואני יודעת איזה שבועיים מצפים לי. אני ממורמרת וכואבת ולעתים קורה שעד שכבר הוא יכול להיות איתי, אני כל כך פגועה וכעוסה מבפנים שאני כבר לא רוצה להיות איתו.

לעיתים המחשבות מובילות אותי לכך שאולי אנו צריכים להפרד כי אני מרגישה כל כך הרבה צער אבל אני כל כך אוהבת אותו ומעריכה אותו ורוצה אותו שאני לא חושבת שעל כזה דבר מפרקי

תשובה