כשרות ואבלות

תשובה על חזקת בשרי וחלבי:
התשובה נלקחה מתוך הכתובת http://www.ynet.co.il/articles

בתורה נאמר שלש פעמים איסור בשר בחלב: "לא תבשל גדי בחלב אמרו" (שמות כג, יט ועוד), ובאמת איסור זה מן התורה אינו אלא לאכול בשר (בקר) שבושל בחלב. אולם כדי להרחיק מהאיסור גזרו חכמים במצבים רבים אחרים, כמו בשר עוף בחלב, הרחקת האכילה בין המינים, הפרדת הכלים ועוד.

בשר (או חלב) שבושל בכלי, נבלע טעם הבשר בכלי. כאשר יבשלו אחר כך מאכל פרווה בכלי זה ( אם הוא נקי משאריות אוכל) – יקבל מאכל הפרווה טעם מהאוכל הבלוע בכלי, והוא מוגדר "חזקת בשרי". (או "חזקת חלבי")

נחלקו הפוסקים בדין זה; דעת השולחן ערוך וכן נוהגים הספרדים, שמותר לאכלו גם לכתחילה יחד עם מאכל חלבי (הוא מוגדר כ"נותן טעם בר נותן טעם של היתר" - שולחן ערוך יורה דעה סימן צה, א). ואילו דעת הרמ"א וכן נוהגים האשכנזים, שמחמירים בזה לכתחילה שלא לאכלו יחד עם המין השני (חלב), אך מתירים לאכלו באותה ארוחה של המין השני.

אם מאכל הפרווה בושל בסיר, עשרים וארבע שעות אחרי שהתבשל בו הבשר, גם האשכנזים מקילים, ומתייחסים לכך כמאכל פרווה.

יש לציין כי הדין תלוי בגורמים נוספים, כמו אם המאכל הבשרי היה חריף, שאז דין מאכל הפרווה שבושל בסיר, חמור יותר.

בגלל סיבות אלו וגורמים נוספים, משתדלים לכתחילה, להפריד לחלוטין בין כלים בשריים וחלביים ובין כלים המוגדרים כפרווה. הדבר נכון בעיקר במקומות ציבוריים, בהם קשה להפריד באופן מוחלט בין המינים, ועלולים להגיע לטעויות.

משיב: הרב שמואל שפירא, כוכב יאיר



בעניין והוא רחום אצל אבלים:

נקדים מעט על חיבור תפילת והוא רחום:

תפילת והוא רחום היא תפילה הבנויה בעיקר על שברי פסוקים עם תוספות שונות. בספר המנהיג לר' אברהם בן נתן הירחי מובאת המסורת על מיסדיה של תפילת והוא רחום:

והוא רחום, שמעתי שיסדוהו שלושה זקנים על ספינת גלות ירושלים, שהגיעה לממשלת הגמון אחד. ויאמר לבחנם בכבשן האש כחנניה מישאל ועזריה, אם הם מזרע ישראל, ונתן להם זמן שלושים יום. לסוף הזמן חלם אחד מהן מקרא שכתוב בו תרין (=פעמיים) כי ותלתא (=שלוש פעמים) לא, ולא ידיע מה הוואי (=ולא ידע מה היה). אמרו לו שלושת הזקינים זה הפסוק "כי תעבור במים - אתך אני..." (ישעיה, מ"ג, ב). הלא הבטיחך הצור בזה הפסוק. מיד נכנס באש ונחלק לשלושה חלקים ונכנסו אליו שלושת הזקינים ויסדו "והוא רחום" והשני "אנא מלך רחום וחנון" והשלישי "אין כמוך רחום וחנון". (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל)

ולשאלתך:
כותב השו"ע באו"ח סי' קלא בסעיף ד:

נהגו שלא ליפול על פניהם בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ"נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן.

ומסביר משנ"ב: "היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין".
המשנ"ב ממשיך שהדין נכון רק בבית האבל אך בבית הכנסת גם כשאבל נמצא אומרים תחנון ואין הציבור נגרר אחריו ורק האב לא יאמר.

לגבי ר"ח, כותב השו"ע שם בסעיף ו:

נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי"א גם במנחה שלפניו. בפורים, אין נופלים על פניהם.

המשותף לכל הדברים שמביא השו"ע שהם ימי שמחה וכך כותב הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה בדיני אמירת תחנון:

הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה שיש בה צער על חולשותינו וחסרונינו, שעל כן איננו יכולים לעמוד לפניו, אלא משתחווים ונופלים על פנינו, לפיכך אין ראוי לאומרה בימים של שמחה. וכיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שנתספקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון

לסיכום:
בבית האבל לא אומרים והוא רחום כדי לא למתוח את מידת הדין ובר"ח ושאר ימים טובים משום שאלה ימי שמחה.

ניתן עוד לעיין בדברי הרב אליעזר מלמד בכתובת:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=516