כל מיני

שלום לך.


שאלות רבות שאלת, ולא לכולן מענה בהיר. אשתדל לענות כמיטב יכולתי, עד כמה שהבנתי משגת.

אתחיל מסוף דבריך. אתה מתאר בלבול, חוסר הכוונה והרגשה של איבוד שליטה בחיים האמוניים שלך. פעם ידעתי הכל, אתה אומר, ואילו כיום הכל מטושטש ולא ידוע.
זו תחושה קשה. היא מותירה אותך בודד במערכה, ושומטת ממך את הרגשת הבטחון בחיים ואת הרצון לפעול, כפי שאתה בעצמך מתאר "נותן לחיים להמשיך".

אני חושב שבתחושה הזו, בצד הרגשות הקשים שהיא מעוררת, יש פונציאל להמון כוח התקדמות. עד עכשיו אחזת חזק בתפיסה מסויימת, דרכה ראית את העולם. עד עכשיו היית נתון בקן מגונן של מחשבות ורעיונות. דווקא כעת, כאשר אתה לא יודע, אובד, תוהה - אתה חופשי לבחור את דרכך מחדש. אתה חופשי לגלות, לחקור, לחפש. אתה עומד שוב, כמו תינוק, מול הקב"ה, ומבקש אותו.
בעיני, זו הזדמנות נפלאה לחיות חיים חדשים. זו מתנה שניתנה לך מהקב"ה, כדי שתוכל לרענן את חייך, לשנות אותם.

השאלה הגדולה כעת היא, האם תיענה לאתגר הזה, או שתבחר לשבת בחיבוק ידיים. אתה יכול לומר 'הקב"ה, הפנית לי עורף ולכן אני ברוגז איתך. שוברים את הכלים ולא משחקים', ואתה יכול לומר: 'הנה אני, פלוני אלמוני, נקרא ע"י הקב"ה לחיפוש ולגילוי מחודש שלו. הקב"ה רוצה בקירבתי, רוצה שאבקש אחריו'.

בחר לך את דרכך.

לשאלותיך:

תפילה בציבור עם פחות כוונה, עדיפה על תפילת יחיד מכוונת. לכן, עליך להתפלל עם הציבור ולהשתדל לכוון כמה שאתה יכול. עיקר תפילת 18 היא בעמידה יחד עם עוד 9 אנשים לתפילה. אחרי שהתחלת- אתה יכול להאריך כרצונך (בתנאי ששמעת 'ברכו' ראשון).

אין תשובה אחת לשאלת ההשתדלות. אנו יודעים שכך ברא הקב"ה את עולמו, ואנו רק יכולים לשער מדוע. ראשונים קראו לכך 'נהמא דכיסופא', לחם הבושה. הקב"ה ברא את העולם עם צד אנושי השתדלותי, כדי שהאדם ירגיש כי את חייו הוא משיג בזכות ולא בחסד. תחושת הערך, וזאת כל אדם ירגיש בעצמו, מגיעה אחרי הקרבה וויתור לטובת העניין המבוקש, ואת תחושת הערך הזו רצה הקב"ה להטמיע בנו. תשובות נוספות תוכל למצוא בספרי אמונה לנוער, כמו ספרו של הרב קרוב וספרים נוספים.

התורה רואה בחיוב ובחיבה את הקשר בין איש לאשתו. בני האדם נבראו כזוג, והם משלימים זו את זה. אין האישה רק כלי כנגד יצר הרע של האיש שלה, אלא בריאה ייחודית שאיתה הוא בונה את חייו. רגשות של אהבה לא רק שהם מותרים, אלא שהם תנאי הכרחי לחיים יהודיים נכונים. שווה בנפשך: לא מצא לו הרמב"ם משל להמשיל בו את אהבת ה' לבד מאהבת אשה (הלכות תשובה י', ג')! אני מציע לך להתרחק ממחשבות מסוג זה, שמנסות להרחיק את טבעיות החיים מן התורה. התורה תורת חיים היא, והיא מורה לנו את הדרך הנכונה לעצב את חיינו ותחושותינו (אורות התורה י"א, ב'), ולא מחפשת כיצד לעקם אותם.

פרישות היא לא דרך לציבור, אלא עניין ליחידים. במהלך הדורות ראינו חכמים שהיו פרושים (משה, לחלק מן הדעות, בן עזאי, ועוד) אולם ייחודם של מעטים ומה שהוא ייתרונם, לנו הוא חיסרון. התורה לא מורה דרך של פרישות, וכדאי לעיין במסילת ישרים אודות הדרך הנכונה והאמיתית לפרוש.

"בחטא יחמתני אמי": ישנם פירושים המייחסים את החטא לאמו של דוד, כלומר, דוד לא מביע את עמדתו כלפי עצם המעשה, אלא מגלה כי מעשיה של אמו לא היו טובים. כמו כן, אפשר לפרש כי המשורר, האחוז כולו בצער על ריחוקו מה', מאשים את עצמו ואת תולדתו בחטא, מתוך סערת נפש שאין בה הבעת עמדה. מצבו הקיומי כל כך רעוע, שהוא מרגיש שאפילו ליסוד הורתו אין קיום, ולכך הוא קורא חטא. כדאי לעיין שם בתהלים במפרשים, המביאים דעות נוספות.

דיונים אודות מחשבות בזמן הביאה וכו' ומידת השפעתם על גורל הולד, שייכים לעולמות רוחניים גבוהים ועמוקים יותר מאשר שאפשר לדון בהם ע"ג במה זו. הדרך הישרה היא לעבוד את ה' ולהתפלל, ועל כך מקבלים שכר. מעבר לכך אין לנו עסק בנסתרות.


אור וטוב,
נחום.