שאלה
שלום רב.
יש לי שאלה שהיא נושא לויכוח כמעט תמיד בין העובדים בתחום עבודתי (חינוך מיוחד) לבין אחרים.
השאלה היא כזאת:
אומרים שילדים הלוקים בתסמונת דאון הם נשמות גבוהות.
אם כן, מה לגבי ילדי הדאון הערביים? האם גם נשמתם גבוה?
ובנוסף,
בכל פעם שאני מזכירה ילד מיוחד ערבי (לא דווקא תס"ד) ישר אומרים לי עליו "ימח שמו שימות" ואני לא מסוגלת לשמוע את זה! הרי מדובר בילד, לו אין את היכולת לבחור איפה לגדול והוא איננו יכול להזיק לאף אחד, רק לעשות טוב על הלב! מה לגבי מצבים כאלו? מותר לומר עליהם ככה?
יש משהו שאפשר להסביר להם כדי שיפסיקו להגיב כך?
תודה רבה מראש!
תשובה
לעמית שלום
א. אני קצת מסתייג מביטויים המייחסים לאנשים אלה ואחרים ציונים שהם 'נשמות גבוהות' וכו'; וזאת מפני שלנו אין כלים להבין את הנושאים הללו. בגדול אפשר לומר שלילדים עם תסמונת דאון וכדומה - ישנה שליחות שונה בעולם מאשר לאנשים בריאים שעבודתם בעולם בנויה על הכרה ובחירה חופשית; ואילו ילדים כפי שציינת הם ברובם נפעלים. הרעיון המייחס לילדים כאלה (או אוטיסטים וכדומה) מעמד של 'קדושה' יותר מאדם רגיל נובע מתפיסות מיסטיות הרואות בעולם הזה סוג של 'חטא' ולכן כל האנשים 'הנורמאליים' הינם חוטאים ועומת זאת כל אלה המנותקים ממערכות החיים הנורמאליות - הם הקדושים. זוהי תפיסה לא יהודית בעליל.
ב. לגבי הבעייה השנייה שהזכרת - זוהי בעייה נפוצה שמגיע ממצב טבעי שבו אנו חיים; היינו במצב מלחמה עם אומות-ערב, מה שגורם לרבים להתייחס לכל ערבי, גם לילד שלא עשה עדיין מאומה, בבטיויי גנאי. הפיתרון לדעתי הוא לנסות ולהסביר שצריך לחלק בין המאבק הלאומי בו אנו מצויים לבין האדם הפרטי. כלומר המלחמה שלנו היא כנגד הלאומיות הערבית שמנסה לדחוק אותנו מארצנו, אין זה סותר שערבי כאדם פרטי יכול להיות אדם טוב מאד ואנו מצווים לכבדו. בוודאי ילד חולה.
רק אוסיף, שאם את לא מצליחה לשכנע את העומדים מולך - לדעתי הניחי לזאת; יש לנו בעיות חינוכיות דחופות מאלו.
בברכה חגי