זיווג

שאלה

שלום,

אני לא ממש יודעת איך להתחיל אז אני פשוט אספר.

אני בת 23, ומגיעה ממשפחה דתית. בערך בגילאי 14-18, "חזרתי בשאלה" בעקבות משבר גדול שעבר עליי ועל המשפחה שלי גם יחד. אני שמה את המינוח הזה במרכאות מכיוון שגם כשלא בדיוק שמרתי שבת ו/או כשרות עדיין לא עשיתי דברים מאד קיצוניים כי סה"כ אני מחשיבה את עצמי ל" ילדה טובה", והיה לי מאד חשוב לא לצער את ההורים שלי, אז גם לא עשיתי את זה בנוכחותם וגם לא עשיתי 'שטויות' שהיום אני יכולה לומר שאני מצטערת עליהם.

בערך בגיל 17.5-18, זה יישמע אולי מצחיק אבל "ראיתי את האור" כלומר, אני מאד אוהבת לחשוב לעומק ולנתח דברים ומצבים מכל מיני כיוונים. והבנתי שהרבה מאד מהדברים שהיו לי בעבר, בסופו של דבר קידמו אותי ו/או מישהו שיקר לי. וגם אם יש דברים שאני עדיין לא בטוחה למה הם התרחשו ועדיין אני רואה בהם את הרע. אני רואה גם את הטוב ואפילו טוב מאד שיצא מזה.

אני לא יכולה לומר שהפכתי לצדיקה גדולה ושקיימתי את כל ההלכות ואפילו לא את רוב, אבל כן התחלתי לשמור שבת וכשרות ברצינות, וכן הקפדתי על דברים רבים אחרים. ומעבר לזה, היתה בי תחושה חזקה, שהכל באמת מסתדר בסופו של דבר לטובה, וככה הצלחתי להתמודד עם כל הקשיים שנערמו לי בדרך בשנים האחרונות.(רובם כתוצאה מאותו משבר שעבר עליי ועל משפחתי בתחילת ההתבגרות שלי).

אבל, במהלך החודשים האחרונים (בערך שנה) אני מרגישה היחלשות חזקה מאד בדת ובאמונה שלי. אני מרגישה שאני פועלת על "אוטומט". אני מרגישה שנמאס לי לנסות למצוא את הטוב שבכל דבר ולפעמים זה באמת נראה לי שאני ממציאה את הטוב.כי או שלא קורה שום דבר-שלפעמים זה טוב ואם קורה משהו, גם אם הוא לא ממש רע אז הוא לא טוב..

הדבר שהכי מפריע לי בתקופה האחרונה הוא שלא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה למצוא את הזיווג שלי. ונכון שהרבה לא מצליחים. אבל זה לא ממש מעודד אותי-'צרת רבים נחמת טיפשים'. אני חושבת שמכל הבחינות יש לי הרבה מה להציע אבל בכל זאת רואה שאנשים הרבה פחות 'מוצלחים' ו'טובים' ממני (למרות שזו כמובן הכללה) מצאו את הזיווג שלהם והתחתנו ויש להם ילדים. ואני נשארתי לבד. אז בהתחלה עודדתי את עצמי שככל שיעבור יותר זמן, אני אדע להעריך את הבן זוג שלי יותר כאשר הוא יגיע. אבל גם זה כבר נשמע לי כתירוץ עלוב..

בכל מקרה, ניסיתי ללכת לשיעורים ולמדרשה כדי לחזק מעט את האמונה שלי אבל גם אי

תשובה