שאלה
זהו מכתב שכתבתי לחברה שרצתה לעזוב את ההדרכה בסניף בנ"ע...
ילדה יקרה! זה עומד להיות קצת מייגע - אז קחי לך רבע שעה ככה, תסגרי את עצמך בחדר שקט - ואת מוזמנת להתחיל... אני כותבת כאן את מה שעבר עלי לאחרונה אז אדבר בעיקר על עצמי ואקשר את זה אליך - בתקוה שאועיל... לפני זמן-מה הגעתי למסקנה מרחיקת-הלכת שאני רוצה לעזוב את ההדרכה... למה? אלף ואחת סיבות - "קשה לי", "רע לי", "אני מדרדרת רוחנית"," ההדרכה דורשת ממני יותר מידי כוחות שאותם אני צריכה לעצמי, לבנייתי האישית" וכו' וכו'... במבט לאחור אני יודעת לומר שלא באמת העמקתי מחשבה בעניין, לא באמת הרגשתי ככה - רציתי להרגיש ככה - וזה נבע מתוך עצלות ואגואיזם שכנראה טבועים בי עמוק עמוק... חשבתי, שלשמור את הכוחות שיש בי - בשביל פריחתי האישית - זה הדבר הנכון. חשבתי שטובתי האישית יותר חשובה מטובת הכלל [שזה הסניף, במקרה הזה...].
אני רוצה להסביר משהו - אני בין הדוסות הגדולות של הסניף - והסניף הלא-מספיק-דתי שלנו - ממש נואש לאנשים כמוני... הרב קוק אומר ב'אגרות הראי"ה': "לקצץ ולהפריד,או אפילו להרפות מלאחד - זאת פילוסופיה של עצלנות".
ואני, עצלנית שכמותי, הרפיתי מלאחד, קיצצתי והפרדתי. חשבתי שככה זה בעולם הכיפות הסרוגות - דוסים ולא דוסים. אבל לא! בשביל להביא את הגאולה - חייבת להיות אחדות! הרב קוק אומר שאחדות זו רוממות - שדרכה מתקרבים לה' יתברך ורק מתוך אחדות של עם ישראל - תבוא הגאולה! ואנחנו כל כך משתוקקים לה' יתברך!!! מה חשבתי לעצמי כשניסיתי לצאת מן הכלל? האגואיזם.....
מה שעשה לי את כל הסוויץ' הזה בראש היה שיחה שהיתה לי עם מדריכתי לשעבר. שיחה כואבת מאוד.
הילדה הזאת- במקום לברבר איתי על כל התיאוריות המופרכות שבניתי על עצמי ועל העולם- הכתה בי עם האמת האמיתית בפרצוף! וזה כאב לי כל כך - כי זה חדר לעמקי נשמתי - שנשכחה על ידי...
ידעתי, עמוק בתוכי, את כל האמת הזאת - אך בחרתי להתעלם ממנה... וזה כאב עוד - כי הנשמה נשלפה באחת ממאחורי המחיצות - והיא כולה בוכה על שנשכחה... הילדה המכאיבה הזאת סיפרה לי על תכונה ושמה מסירות נפש... זה מה שצריך כאן !!!
יש לי דבר כל כך גדול בידיים! 14 חניכות שעלי להנהיג! 14 נפשות צמאות כל כך לה' שעלי להוביל! ואני השליחה שלו! איזה כבוד...
ואני חשבתי רק על עצמי... אם רק היתה בי טיפונת ממסירות הנפש הזאת - לא הייתי חושבת ע