שאלה
קודם כל רציתי להודות על הנכונות לשמוע ולעזור, זה דבר ענק.
ולשאלה.. לקחתי על עצמי להתחזק ולהשתפר יותר בקטע של יחס לאחר, זה בעיקר מתבטא בכך שאני משתדלת לדון כל אחד לכף זכות ולנסות להבין את האחר.
הרבה פעמים אני מתנהגת ככה בקייטנה (אני מדריכה), לדוגמא אחד הילדים מרביץ אני אבוא אליו יפה ואנסה למצוא חן בעיניו כדי שהוא ישתף פעולה ויתנהג יפה.
מצד אחד אני מרגישה שאני מתקדמת ומצד שני זה מרגיש לי קצת כמו חנפנות. לחייך לכולם, לדבר עם כולם, להתחבר עם החניכים שמפריעים ולנתב את הדברים הרעים שהם עושים לדברים טובים...
אני מבולבלת, אני באמת רוצה להתקדם, אבל ממש לא להתפס בתור חנפנית, או צבועה או חלילה להיות כזו.
בתחילה חשבתי שאני קצת מחמירה עם עצמי (כמו בהרבה דברים), אבל היום אחד הילדים שאני מכירה, אמר לי משו בסגנון של חנפנית.
כיצד אני צריכה לנהוג? להמשיך להתקדם ולהוציא את המחשבות או לנהוג אחרת?
תודה ענקית על העזרה.
תשובה
לשואלת שלום רב.
מסופר על אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. כאשר היה רואה שניים שרבו ביניהם, היה הולך לראשון ומספר לו שחברו בעצם אוהב אותו ומתחרט על המריבה ורוצה להתנצל אך מתבייש וממשיך כך עד שהיה מתפייס. אח"כ היה הולך לשני ומספר לו אותו דבר עד שהיה מתפייס גם. אח"כ כשהיו נפגשים, היו נופלים זה על כתפי זה ונהיים חברים מחדש. כלומר למעשה אהרן היה משקר ומתחנף לכל אחד מהם, כדי להרגיע אותם ולגרום להם לשוב ולהתחבר. אין בכך שום פסול. אדרבא, זאת מצווה גדולה לפייס את הכועסים, להרגיע ולחנך, והנתב את התנהגותם לדרך הטובה.
כמובן שצריך לעבוד קשה על הנפש, כדי שזה יהיה דבר אמיתי, בלב שלם, לא משהו חיצוני, אלא שכך באמת תרגישי, שאינך כועסת ואת מבינה ואוהבת. ואז זה יזרום בטבעיות. אבל גם אם עדיין אינך חשה זאת, וזה קצת מלאכותי בעינייך, עדיין צריך להתנהג בהתנהגות אוהבת, מקבלת ומעודדת, כך שתשפיעי עליו, אבל גם על עצמך.
(כמובן שצריך לשמור על איזון. לפעמים צריך תקיפות והצגה של כעס.)
בברכה
אפי קיציס