התאהבתי במדש - מרגישה שמצאתי את החצי השני

שלום שלום למדריכה המסורה!
מה שלומך? איך עוברת לה תקופת ההדרכה? בטח יש לך עכשיו תקופה עמוסה בחופש הגדול…

אני קוראת את השאלה שלך וחושבת עם עצמי, מה בעצם האמת מאחורי הסיפור שאת מספרת לי?
האם זה קשר אמיתי שבאמת יכול להביא את עצמו לחתונה? ואולי זו דווקא סתם איזה התאהבות טבעית שקורית לנו בגיל הזה, במיוחד כשאנחנו מכירים בנים חדשים…? אבל האמת היא שקשה לדעת ואולי גם לך אין את התשובה האמיתית ביד. אולי הדרך הנכונה היא לתאר קצת את התהליכים שעוברים עלייך כנערה בוגרת וע"י זה למצוא את הדרך פעולה הטובה ביותר:

בוודאי את כבר יודעת שאנחנו, בני האדם, נולדנו עם טבע חברותי ויש בנו רצון טבעי לקשר עם בני האדם האחרים. הקב"ה ברא בנו משיכה טבעית לבן המין השני, איזה שהוא רצון לקירבה, השתוקקות לקשר שמוביל בסופו של דבר להמשך קיום המין האנושי.

בהקשר הזה אספר לך על הדר, ילדה חמודה בגן. כשהיא אומרת לנו "ידידיה הוא חבר שלי" היא לא רומזת על שום דבר מלבד העובדה ש"אנחנו משחקים יחד בצעצועים, יושבים ביחד בארגז החול ובונים מגדל מקוביות"=), ואנחנו מחייכים ושמחים שלהדר יש חברים. אבל לימים כשהדר תגדל ותהיה נערה, אם היא תגיד לנו שוב - "ידידיה הוא חבר שלי" פתאום כולם יפערו עיניים ויגידו "הופהההה יש לך חבר…!!! ".
אז למה, בעצם?! למה יש הבדל ביחס של חבר בגן לחבר בגיל תיכון?

[ההבדל טמון בהתפתחות הטבעית שלנו כבני אדם]. כשאנחנו ילדים, הרצון לקשר מתבטא בקשר בלבד, לא להיות בודדים, ולא משנה לנו אם החבר שלידי הוא בן או בת. עם כולם כיף ונחמד.
אבל כשאנחנו גדלים, ההורמונים (בטח כבר שמעת עליהם) מתחילים לעשות את שלהם, היצר שלנו למין מתחיל להתעורר ולעשות את שלו, והרצון שלנו לקשר עם בן המין השני (דהיינו – הבנים) נהיה ממקום של "לשחק ביחד בארגז החול" ל"לחיות ביחד בבית אחד".
אנחנו גדלים וגדלים וככל שאנו גדלים אנחנו רוצים יותר קשר זוגי ומצפים לבואו. זה קשור בהתפתחות ובגדילה שלנו, בדיוק כמו שכשככל שאנחנו גדלים אנחנו לומדים לדבר טוב יותר.

המפגש שאת מתארת עם המדריכים הבנים שאיתך בצוות ההדרכה הוא מאד מאד מרגש, ואפילו… מבלבל. למה מבלבל? - כי מצד אחד, אנחנו צוות, וזה אומר שצריך להיות ולעבוד ביחד ואפילו צריך להתאמץ ולהיות מגובשים, ובקיצור – להתחבר! אבל מצד שני – הלו, רגע! התורה שלנו רוצה שהקשרים בין בן לבת יהיו קשרים אמיתיים ולא "סתמיים", אז מה קורה פה, אז כן אפשר לדבר או לא? אפשר או אי אפשר ליצור קשר? האם זה נורמלי ואפשרי בכלל ל… להתאהב?

וואלה. מורכב.

התקופה הזו שאת נמצאת בה – באמת מבלבלת. לכאורה, נראה שעוד שנה-שנתיים את כבר יכולה להתחתן, אולם עוד שנה שנתיים זה זמן מספיק משמעותי בחיים שלנו כדי להתמקד בבנייה האישית וההכרחית כ"כ בגיל הזה, בה תוכלי למצוא ולהבין מי את באמת ומה את רוצה. ובינתיים מגיעים להם הבנים, ודוסים אשר יהיו – אבל הרצונות הטבעיים שלנו מתעוררים, והרצון לחפש בן זוג, קשר, אהבה – מתעורר ומדגדג לו בבטן.

זה מבלבל. מצד אחד יש תחושה באמת חזקה שהנה – זה זה, זה החצי השני.
מצד שני… מה זאת אומרת? [האם אני בכלל יודעת מה זה החצי הראשון שלי? כלומר – מה זה אני?] מה אני רוצה מעצמי, איזה בית אני רוצה שיהיה לי, איך אני רואה את עצמי מול בן הזוג, האם אני מוכנה להתמודד עם החיים שאחרי החתונה? האם אני מוכנה לוותר כרגע על הבחירה החופשית שלי בבחירה שלי מי אני רוצה להיות?

יכול להיות שהתשובה על כל אלו תהיה חיובית, אני בהחלט לא פוסלת. אבל אין ספק שזה שאלות שצריך לברר אותן טוב טוב טוב, לבדוק מה באמת אני רוצה, למה אני רוצה ואיך.

האם אני רוצה להתחתן מוקדם כי "סתם בא לי כבר קשר עם בן זוג ואין לי סבלנות לחכות", או האם אני רוצה להתחתן מוקדם כי באמת מצאתי את הבחור שלי, ואז - למה למרוח את הזמן?
זו שאלה לא פשוטה, בכלל לא פשוטה, והיא צריכה בירור. הנכון ביותר הוא לבחון עם עצמך כמה באמת זה מתאים – מה אני באמת רוצה מעצמי ואיפה באמת אני עומדת, מיהו הבחור והאם הוא יותר מאשר סתם מוצא חן בעיני? האם הוא באמת זה שאני רוצה להיות איתו? האם אני רואה בו כחצי השני שלי רק כי הוא היחיד מבין חברי הצוות שחמוד בעיניי?

את בחורה בוגרת שיכולה לחשוב עם עצמה ולכן – חשבי מה את רואה בו כמתאים בעינייך? על סמך מה? ואיך הוא חושב? האם הוא חושב אותו דבר? אולי יש סתם אשליה שהוא מקסים, כי יש לי חיוך נחמד, אבל בעצם הוא לא מתאים בכלל …

אני מכירה הרבה חברות שמצאו את בן זוגם בגילך, ובאמת יש קשר מקסים וטוב, אבל לצערי אני מכירה מספיק בחורות שחשבו שמצאו את בן זוגן ואח"כ התחרטו על זה (שתיים מהן, אגב, כ"כ רצו להתחתן ועשו זאת בלי מחשבה עמוקה שמהר מאד התגרשו…)

לכן, מה שאני מציעה זה לפעול בכמה שלבים במישורים שונים:

השלב הראשון – והכי הכי חשוב – לבדוק עם עצמך אם את באמת מסוגלת ורוצה, או שרק הרגש הטבעי שיש לכולנו (בעיקר לבנות שפועלות לפי הרגש) שעושה את שלו. כלומר, הרבה פעמים הרגש כ"כ רוצה שהוא רק מחפש מישהו "ליישם" עליו את הרגש, בחור אמיתי ולא דמיוני שאפשר יהיה לפנטז עליו. לכן צריך לבדוק טוב טוב ובכנות גמורה עם עצמך אם אנחנו לא בטעות שם… שלא יהיה סתם קשר כמו אותו קשר שכבר היה לך חודש שלם.
כיוון שהבחור לא בורח, ובין כה וכה את לא מתכוונת להתחתן בשנה הקרובה, אני מציעה לך לקחת את הזמן ולברר עם עצמך טוב טוב, שתהיי שלמה עם הבחירות שלך.
אני ממליצה גם להתייעץ עם מישהו מבוגר ממך שמכיר אותך ויכול לכוון אותך.

השלב השני – אחרי שסגרת עם עצמך כמה פינות וביררת עם עצמך מהו החצי הראשון – דהיינו, את! הגיע הזמן לברר מה עם החצי השני. מה את רוצה ממנו? איך את רואה את הבית שלכם, המשותף?

השלב השלישי – אם התשובות עד כה היו חיוביות, אפשר לבדוק את הקשר באמת, ולא לשכוח לברר שאכן הבחור מעוניין ורוצה (מי אמר שכן?). אולם, אם התשובות היו שליליות – חפשי לעצמך כיוונים להמשיך ולפתח את עצמך ולבנות את עצמך.

אני מבינה ומכירה לחלוטין את הרגש הזה שאומר "נו אני רוצה כבר להתחתן!" אבל בינינו הרבה פעמים הרצון הזה הוא רצון של "אני רוצה להיות עם מטפחת", "אני רוצה שיסתכלו עלי ברחוב ויגידו איזה כיף שיש לה מישהו…", "אני רוצה חיבוק"…
האם זו מטרת החתונה? – בוודאי שלא. חתונה זה הרבה יותר עמוק מזה. ואת כל אלו – אפשר יהיה להשלים בע"ה בבוא העת כשבן הזוג יגיע. הזמן לחכות הוא אולי ארוך יותר, אבל בהחלט שווה כל רגע שאת מרוויחה. כך את מגיעה הרבה יותר שלמה לחתונה, הרבה יותר יודעת מה את רוצה מעצמך ומהבחור, פועלת מהשכל יותר מהרגש והנישואין נהיים בשלים יותר.

לפעמים צריך לבדוק אם לא כדאי לחכות קצת, להמתין, לתת לזמן לעבור ולהתאפק עם הרצון. את, עם הבחור שלך (יהיה מי שיהיה) בע"ה תתחתני. עדיף לחכות ולהפעיל את המחשבה חזק ולתת לרגש מקום, אך לא מקום מכוון או מכריע.

אולי לא כיוונתי מספיק אך השתדלתי לעשות את המקסימום עם הפרטים שעזרת לי ונתת לי. ובכל מקרה, הייתי שמחה מאד אם תפני אלי במייל שלי (למטה) כדי שנוכל להמשיך לברר את המקום שאת נמצאת בו ומה הדבר הנכון בשבילך.

פה בשבילך והמון הצלחה,
רחלי וייס=)
evrachel@gmail.com