שאלה
בימים אלו של אלול אני שב ומעיין בתורתו של הראי"ה זצ"ל...והנה נתקלתי בדברים שאביא להלן והרגשתי שהרב קלע בול למה שקורה אצלי...
השאלה היא איך אני פותר את הבעיה שהוא מציג?
מתוך שמונה קבצים קובץ ה קלא:
"אבל אם הוא מקלקל את רצונו, ואיננו פונה אל עצמיותו, אלא על ההתראות וההתהדרות החיצונית, אז אין לו חפץ כלל בהגידול התדירי, זה אינו דבר הניכר לאחרים, כי אם "יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך".
רוצה הוא בצביונות כאלה שיהיה יכול להתהדר ולהתיפות בהם מחוץ לעצמיותו, וזה הוא מוצא רק במושגים שלמים, שלמים בתכלית, שלמים בתכלית, שאין בהם חיסרון הראוי לקבל תוספת. הוא אינו שם לב למה, שאם ימלא חפצו זה, ילגום מן החיים בפעם אחד, ואחר כן יהיה משומם. אבל הלא להתהדר פעם אחד יוכל. ע"כ רק ענווים יירשו ארץ, ויתענגו על רב שלום".(ע"כ)
הרב עלה עלי..כמו אנטי וירוס שקלט וירוס...
הרבה פעמים אני מרגיש הן כשאני למשל לומד תורה או אפילו דברי חוכמה כלליים אחרים, שהכמיהה שלי היא ללמוד בשביל שאני יוכל פעם לשאת דרשה או להתהדר בלימודי זה.
הייתי מאוד רוצה ללמוד רק בשביל עצמי בלי אותו נודניק שמסב את הרצון הפנימי ללמוד בשביל עצמי ותו לא, לטובת ההתראות החיצונית הזו...כאילו בלי זה אין לדברים ערך..
כך גם כשאני מנגן בגיטרה, אני חש סיפוק כמובן, אך אין זה סיפוק שלם כיוון שכל הזמן אני חושב על זה שיום יבוא ואני אנגן בפני אנשים וכו'...או לנגן ולהרוויח מכך כסף...ז"א להפיק מכך רווח כלשהוא: כבוד, הערכה, כסף...
במובן זה אני מרגיש עבד...של הרצון להתראות החיצונית..
איך אני מגיע לכך שאני ארגיש סיפוק שלם לנגן רק בשביל עצמי בלי לחוש : "מה זה שווה אם אתה לא מנצל את זה לשם..."
"מה שווה הלימוד אם אתה לא עושה עם זה משהו שגם אחרים יראו וכו'..."
כמובן בשכל אני מודע לחשיבות הדברים וערכם הפנימי...אבל הקול היוצא מן הבטן, לא נותן שלווה ולא נותן מנוחה...
זה כמו תחושה של "אני עוד לא חי...עוד מעט אתחיל לחיות.."
תודה לרב
תשובה
בעזה"י
שלום רב,
היכולת לעשות את המעבר, את הסוויץ', מחשיבה חיצונית, אינטרסנטית, אנוכית לחשיבה פנימית, מהותי, לשמה, תלויה באמונה שלך בנשמת האדם.
יש אנשים היום שלא מאמינים בנשמת האדם, שלא מאמינים שהיא חלק אלו-ה ממעל, שהאדם רוצה בפנימיותו לעשות טו ולהיטיב לכל, לעשות את רצון ה'.
אנשים כאלה מחפשים את האינטרס הנסתר בכל דבר חסד שהם רואים.
הם חסרים את היכולת לקלוט שיש אנשים שגומלים חסד ומיטיב- רק על מנת להיטיב ושלא על מנת לקבל פרס, ללא אינאטרסים וטובות הנאה או רווח אישי.
זו בעיה חמורה.
אבל אתה מאמין בנשמה, אתה מאמין ברובד הפנימי ושדברים קודם כל צריכים לתת מענה לאני העצמי, לחיבור שלי עם הקב"ה.
אשריך שיש לך את התובנה הזאת.
עליך להזכיר לעצמך תדיר, שאת הדברים אתה עושה קודם כל בשביל הקב"ה, מול הקב"ה. רק אתה וה' יתברך.
כל דבר שאתה עושה לשם שמיים, לשם הקב"ה הוא כמו קורבן שאתה מביא לו.
תלמד תורה, בשביל הקב"ה, תכוון במחשבתך שקודם כל אתה לומד כדי לעשות נחת רוח לקב"ה.
כשאתה מנגן- תנגן לקב"ה. הוא אוהב גם את זה... (למשל שירת וניגון הלויים בבית המקדש)
כשאתה אוכל, כשאת ישן, כשאתה עושה ספורט- הכל תכוון שיהיה בשביל ולכבוד הקב"ה.
לאט לאט תרגיש שהדברים מקבלים עומק חדש ומשמעות חדש.
שהם אינם חיצונים לך יותר אלא פנימיים לאין שיעור.
זהו היסוד של בכל דרכיך דעהו, שכל מעשיך יהיו לשם שמיים.
או אז דברים יפסיקו להיות הצגה אלא יהפכו להיות נקודת החיבור שלך עם הקב"ה ושלך עם עצמך.
בהצלחה
בברכת התורה
בניהו ברונר
צפת
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם