הדרכת חניכים עם רמה דתית שונה

שלום דנה,
רציתי בפתח דברי להצדיע לכם המדריכים והמדריכות, שעוסקים בחינוך, ומגדלים לנו דור של חניכים יראי שמים, שתורה ועבודה שגורים על לשונם.
הבעיה שלכם, קיימת בהרבה מוסדות חינוך, ואינכם היחידים שעומדים בפני הבעיה של "סתירה במסרים" או "מסר כפול". בבתי ספר (ממ"ד) רבים יש הבדל גדול בין המסרים אותם המורה משמיעה בכיתה ובין ההתנהגות אותה רואה הילד בבית ההורים. בבעיה זו כמה לבטים, מצד אחד אסור למחנכת לעוות את היהדות, להגיד שמי שמחלל שבת הוא "צדיק יסוד עולם". מצד שני אי אפשר לתקוף את ההורים, וליצור רושם שההורים הם דמויות שליליות, כי אז קיים חשש כפול: או שהילד יסתכסך עם הוריו, ויאבד את הערכתו אליהם, או שהילד יאבד את הערכתו לבית הספר בשל הערכתו הגדולה להוריו האהובים. העדינות והזהירות הנדרשות במקרים כאלה היא רבה, וככל שגיל הילד יותר קטן, כך יש צורך במסרים פחות מורכבים ופחות דו-משמעיים. בגיל יותר מבוגר אפשר להגיד לילד שלא הכל שחור או לבן, ושהמציאות מורכבת מהרבה גווני אפור.

גם במקרה שלכם יש צורך להסביר שתנועת בני עקיבא היא תנועה יפה וחשובה, למרות, (ואולי בגלל,) שאינה מורכבת מאותו גוון. יש בה הרבה סוגים של חניכים, שלא כולם באים מאותם רקע דתי וחברתי, ולא לכולם המדריכים יכולים לומר או לכפות מה שנראה טבעי ופשוט אצלכם בסניף. אני מתלבט באיזה אופן, אפשר להסביר את המסר הזה לחניכות בשבט ניצנים, כיוון, שהכל תלוי ברמה ההבנה וברקע הדתי של החניכות.
אחרי ההקדמה הזאת, שדורשת מכם המדריכים הסברה נאותה, אני רוצה לחדד נקודה חשובה מאוד בהדרכה, שאולי נראית קצת מהפכנית. (נא לקחת נשימה ארוכה)

כל פעולה ופעילות, שאנחנו עושים צריכה להיות מלווה בשיקול דעת חינוכי. אף פעם לא עושים פעולה, כי ככה כולם עושים, או כי ככה עשינו בשנה שעברה, או כי אם לא נעשה מה יגידו. המדריך לפני כל יום שלישי או שבת, צריך לעמוד מול הראי ולחשוב היטב אם הוא יודע מה הסיבה החינוכית, שבגללה הוא הולך להעביר את הפעולה הזאת. מדריך טוב לא מורח סתם פעילות (חוץ מחניכים שאנחנו מצילים אותם מהרחוב, שעצם שהותם בסניף היא סיבה מספקת). ואכן מה ראוי היה אילו גם המורים בבתי הספר, לא היו נכנסים לכיתה סתם, כי יש להם שעה במערכת, אלא היו יודעים מה הם רוצים מעצמם ומהכיתה. גם לפני יציאה למחנה או מסע אנחנו צריכים לבדוק איזה תועלת חינוכית אנחנו רוצים להשיג, ואז אופי ההכנה של המדריך למחנה או המסע משתנה לבלי היכר.
בכל תחומי החיים מקובל לשקול "רווח מול הפסד", כל סוחר יודע שלא כל דבר שמתחשק עושים. שוקלים ויש תחומים שלא רק פעם אחת, אלא אפילו חמש ועשר פעמים. גם בתחום החינוך צריך לשקול רווח מול הפסד. ליציאה למחנה ומסע, יש רווחים חינוכיים רבים, גיבוש חברתי, למידה של ערכים, מפגש בלתי אמצעי עם המדריך בכל שעות היממה ועוד רווחים רבים. (אני יודע שהמשפט הבא ישמע אפיקורסי, ויש גורמים שמאוד לא יאהבו אותו) אבל חובה לשקול לפני היציאה למסע את הרווח מול ההפסד. אנחנו מחנכים, ואם הפעילות, בשורה התחתונה, לא חינוכית, אין שום סיבה בעולם שנעשה אותה. לא בגלל שבשנה שעברה יצאנו למחנה, לא בגלל שכולם הולכים (אצל אחרים יתכן ויצא שהמחנה הוא "רווח") וגם לא בגלל החשש "מה אחרים יגידו". למחנה יוצאים כי זה חשוב וחינוכי. כמו שלא נצא למחנה שיש בו בעיות כשרות, גם לא ניקח את החניכים למקום שאין לנו יכולת להתמודד איתו.
אני לא מתכוון, שלא לצאת בכלל. ברוב המקרים ההפך הוא הנכון. את החישובים האלה עשתה כבר ה"הנהלה הארצית", אבל יש מקרים חריגים שלא. הכלל הזה, לדעתי, חשוב מאוד, בעיקר בפעילות השוטפת, ופחות בפעילויות המיוחדות. מדריך שיפנים שהוא מתעסק בחינוך, ובידיו הופקדו נשמות, ידע לא לחפף, להשקיע, ולבחור לחניכיו את הטוב ביותר.
לסיום רציתי מכל הלב לאחל הרבה הצלחה בתפקיד החשוב שלכם, ושיהיו לכם מחנות ומסעות מוצלחים וחינוכיים.
בהצלחה רבה
שמיר, חברים מקשיבים