שאלה
ברצוני לבקש שתדונו בנושא, שלדעתי מעיק ומציק לאנשים רבים: 'הגשמה עצמית', וכן 'איך אני יכול למצוא את עצמי'.
אני יודע שהמילים האלה קצת מעורפלות, ואף ייתכן שיש להן תהודה שלילית אצל אנשים רבים, אבל בכל זאת, יש רבים (אני לפחות יודע על רבים) שמרגישים בתוכם איזה רצון 'לעשות משהו עם עצמם' - משהו שיעניק להם סיפוק ותחושת הישג.
לא תמיד מעניקה העשייה היום-יומית את הסיפוק המבוקש. אולי הדבר הזה מעיד על קטנות דורנו, אבל בסופו של דבר, מי שאינו שמח בחלקו אינו מקרין שמחה לבני ביתו, וחייו, בכלל, נעשים אפרוריים ומייגעים.
אודה לכם מאוד אם תכתבו על נושא זה. ראשית, כיצד אפשר לדעת אם מושג מסוים הוא חיובי או שלילי במהותו - שהרי לכל אדם דעה שונה בעניין, ושנית - כיצד יכולים אנשים 'להגשים את עצמם'.
תשובה
נדמיין לעצמנו משאל רחוב קצר, שבמהלכו אנחנו עוצרים עוברים ושבים בשכונותינו ושואלים אותם: "סלח לי, מה אומרות לך המילים 'הגשמה עצמית'?"
התגובות שנקבל יתחלקו, כנראה, לשתיים. יהיו מי שיאמרו שהרעיון דווקא נשמע טוב, מדבר אליהם, מסקרן אותם, וזה בדיוק הדבר שהם זקוקים לו ומה שחסר בחייהם - קצת מקום וביטוי גם לעצמם ולרצונותיהם.
אחרים יאמרו שזה "מריח רע". עוד משהו "לא יהודי" שמנסים "לגייר" אותו בכוח. מי שמע אי פעם בכלל על דבר כזה? וכי אבותינו הקדושים עסקו ב"הגשמה עצמית"??? לנו יש, ברוך ה', תורה ומצוות, אנחנו לא צריכים את כל ה"דברים האלה"...
מעבר לאסוציאציה המידית שיוצר המונח אצל השומע, מהי האמת על הגשמה עצמית?
אסור לסמוך על "חוש הריח"
בבואנו לדון בסוגיה זו של 'הגשמה עצמית', נדון בשתי שאלותיך. ראשית נעסוק בשאלה - האם המושגים שהזכרת הם חיוביים או שליליים.
נעמיד לרגע על "ספסל הנאשמים" מישהו אחר. שמו של הנאשם האמתי הוא "אסוציאציה", דהיינו התגובה הבלתי רצונית שמתעוררת בדמיוננו בשעה שמזכירים לנו מושג כלשהו.
אין לנו שום דבר נגד אסוציאציה. אם היא טבועה בנו, כנראה יש בה צורך, אבל השאלה הגדולה (ולעתים קרובות גם הרת הגורל) היא: מדוע אנו מניחים דווקא לכוח הזה להתוות לנו דרך? מדוע אנו נוהגים בו בכובד ראש ומניחים לו להכריע בהחלטות כה רבות וחשובות בחיינו?
הבה ונתבונן בעצמנו ובתגובותינו. כמה פעמים, למשל, אנו חורצים משפט על אדם מסוים מפני שהוא "לא נראה לי"?... על סמך מה הוא "לא נראה"? סתם, קשר דמיוני עם איזו דעה קדומה על צבע עורו, סגנון דיבורו, הייחוס או חוסר הייחוס המשפחתי שלו - ובזה סתמנו עליו את הגולל...
כך אנחנו שופטים, לעתים קרובות, אנשים, וכך אנחנו נוטים לשפוט רעיונות. פעמים רבות, הדרך להחלטה אם רעיון מסוים נכון או לא, יהודי או לא וכדומה, אינה, כפי שראוי להיות, בירור אמתי ויסודי של הרעיון, אלא פשוט אסוציאציה, קשר מחשבתי דמיוני ובלתי מבוסס.
לאחד זה "נראה רע", לשני זה "נשמע טוב", וכך "מתגבשות" דעות והשקפות עולם רבות שאיש מחסידיהן לא בירר אותן לאשורן, והאדם צועד בגאון בעקבות רגשותיו ומערכת הקשרים הפרטית והלאו-דווקא הגיונית שלו עצמו.
הוא הדין בעניינינו. את הפוסל "הגשמה עצמית" רק משום שזה "לא נשמע לי יהודי", נשאל, מנין לך? האם ברור לך במה, בעצם, מדובר?
וגם על הטוען "זה נשמע לי טוב", נקשה - ואם זה "נשמע לך" כבר ברור שזה אכן כך? אולי באמת זהו רעיון לא יהודי? אולי הוא אפילו אסור, או מזיק בטווח ארוך או קצר?
ולשניהם נאמר, אל תסמכו על "חוש הריח", על כוח הדמיון האסוציאטיבי, בדקו במה בדיוק מדובר. עיקרון זה של בדיקה אמתית ובירור, מן הראוי שננהיג גם בנוגע לשאר מושגים, הנבחרים או מאומצים בלי בדיקה: "אנרגיות רוחניות", "רגשות מודחקים", ושאר חבריהם המצויים עתה בשוק, גם במחננו.
הגשמה - הדרך לשלמות
ננסה בסייעתא דשמיא להשליט מעט סדר במושג "הגשמה עצמית" ולהאירו באור של תורה.
באופן שאנו משתמשים בו כיום, המושג "הגשמה עצמית" הוא מושג מודרני המיובא מתרבות המערב. שם, הוא אכן אינו אלא עוד נדבך בחיפוש העונג והשחרור מכל עול ואחריות. "תנו לכל אחד לעשות את מה שהוא רוצה, את מה שהוא אוהב ואת מה שמתאים לו, ואז יבוא המין האנושי אל אושרו ואל תכליתו, בהיות כל פרט בו מרוצה ממקומו ומחייו, משום שהוא 'הגשים את עצמו'".
בביטויים כאלה של פריקת עול והגשמת כל מאוויי אנוש, בוודאי אין לנו שום עניין. הגשמה עצמית כזו, של כל רצונות האדם, תביא, וכבר הביאה, רק חורבן לאנושות בכלל ול"מגשימי עצמם" בפרט.
אבל האם אפשר להסיק מכך, שכל 'הגשמה עצמית' פסולה מעיקרה?
האם כותב המכתב הנכבד תיאר מצב 'מיובא' ורק חזר על מילים אפנתיות, או שהוא מתאר מצב אמתי המאפיין רבים מתוכנו?
כמי שבא במגע עם אנשים, נראה לי, שהמכתב מתאר מצב אמתי של אי שקט הקיים אצל רבים וטובים מבינינו. יש אנשים עובדים שאינם אוהבים את עבודתם, יש אנשים שאינם עובדים ואינם מרוצים ממצבם, ובכלל, ישנם רבים שחסרה להם מאוד שמחת חיים אמתית, הנובעת מעשייה של יצירה וסיפוק. לכל אלה חסרה באמת ההגשמה העצמית, אבל לא זו המערבית, אלא זו היהודית, האמתית.
כותב הרמח"ל: "וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל, וחסר משלמות כל זמן שלא יפעלהו" (דרך השם חלק א פרק שלישי סעיף יב).
הווה אומר - כל נברא, כל נברא ממש, משלשול קטן שבאדמה עד גדול המלאכים שברקיע - מבקש את שלמותו. שלמות זו מושגת רק כאשר כל אחד "פועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל", כשהוא עושה את מה שמוטל עליו, את מה שחקוק בטבעו ובתכונותיו. שהרי לא במקרה בראו היוצר דווקא בצורה כזו ולא בצורה אחרת, רק פעולה באמצעות ה"חומרים" שיש לו - תביאהו אל שלמותו.
אמנם ליתוש או למלאך אין כל קושי ב"הגשמת עצמם", שהרי הם כבר "מוגשמים ועומדים" ופועלים ממילא את "מה שנחקק בהם". הם חיים בשלמותם, אך שכר ועונש אין להם.
האדם, לעומת זאת, בר בחירה, ובחירתו - להתדבק בשלמות או להתפתות, כדברי הרמח"ל, ולהילכד בתעתועי החסרונות.
אם יבחר האדם להשיג את השלמות ולא להתפתות, הרי שהדרך להשיגה היא "להגשים את עצמו" - כשיפעל "מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל".
"עצמי - עצם הקיים לעד"
וכאן אנו נוגעים בהבדל התהומי שבין הגשמתנו להגשמתם של גויים. ושורש ההבדל - בהבנת המושג 'עצמי'.
לדידם של אלו שלא זכו לאמונה באלוקים חיים, 'עצמי' פירושו 'כולי', כל מה שיש בי, גוף ונפש, זיכרונות, רצונות, מאוויים ודחפים שונים. את הכול - רוצים "להגשים" ולהביא לידי מימוש, והלא יש באדם גם רע, כידוע...
אליבא דשיטת המערב - כל מה שהוא 'עצמי', כל מה שהוא 'אני', כל מה ש'בא מבפנים' (תוך הסתייגות מעורפלת ומטושטשת מפגיעה בזולת) הוא כשר וישר וראוי, ויש להגשימו כדי להשיג את האושר.
אבל אנחנו למדנו משהו אחר. אצלנו, העצמי אינו הכול, כי אם הנשמה בלבד, שהיא חלק אלוק ממעל, עצם האדם. הגוף איננו 'עצמי', אלא כלי שרת ביד העצמי. את תאוות הגוף - הכלי, אין עניין להגשים. תפקידו - משרת בלבד.
"כי עיקר עצמיות האדם שנקרא אצל האדם 'אני' הוא הנשמה, שהיא 'עצם הקיים לעד'", כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה כב סעיף ה), ואילו הגוף, עם כל הכבוד לרצונותיו ולחלומותיו, אינו 'אני', כי אם כלי ו"מרכבה" לשאת ולשרת את ה'אני' האמתי, העליון, הלא הוא הנשמה.
והנשמה שלנו חפצה למצוא לעצמה ביטוי הוגן וראוי ונעים בכל מישורי הפעולה שקיבלה בעולם הזה. זה לגיטימי ומותר, ויתרה מזו - ראוי ונכון לשאוף לחיים הרמוניים שלמים ושמחים, בחיי משפחה וחברה, בעבודה, בפעולות היום-יומיות הפשוטות ביותר, כמו גם, בוודאי, במצוות ובחיבור שלנו לקודש.
קשה להרחיב ולפרט איך מוצאים הגשמה עצמית בכל חלקי החיים, אבל חשוב לפחות לדעת לקרוא 'איתותים' פנימיים בתוכנו, המצביעים על צורך בשינוי ועל כמיהה פנימית להגשמה ולביטוי.
"סבל טוב" ו"סבל רע"
כולנו נתקלים בחיינו במצבים של מתח, אי-שקט, אי-נוחות ואי שביעות רצון מעצמנו או מצורת חיינו. כולנו גם מבינים, שציפייה שהחיים יהיו תמיד נעימים ושלווים, היא ציפייה לא מציאותית.
אבל תחושה מתמדת וקבועה של אי סיפוק וחוסר שביעות רצון בעבודה, בזוגיות, בהורות או בקיום מצוות, בהחלט מאותתת שמשהו אינו כשורה ושצריך לחפש מוצא ושינוי. אי שקט מתמיד מאותת שכנראה יש בנו חלק כלשהו שאינו בא לידי ביטוי. משהו ב'עצמי', בנשמה, שקורא להגשמה, וצריך לאתר אותו ולטפל בו.
יש אנשים, שמכוח חינוכם או סתם מכוח ההרגל, ימשיכו ללכת בתלם ולא יקשיבו לאותות המצוקה הרוחשים בהם. סכנתם של אלו גדולה. אין אנו מקדשים את הסבל ואין אנו סוברים כי יש בו תכלית לעצמו. אחת מתכליותיו של הסבל, כפי שהורונו חכמינו ז"ל, היא התרעה. כשם שכאב גופני נועד להתריע על בעיה, לעורר אותנו לטפל בה - כך גם הכאב הנפשי. אפילו הוא קל, אם הוא מתמיד, הוא בא להתריע!
אמנם יש "סבל טוב", כאב חיובי של התמודדות עם החיים, שאנו חשים בו, כאשר אנו רואים בחיים אתגר. זהו כאב המוליד חיים, כמו צירי לידה, וכרוך בו גם סיפוק מן התחושה - 'התאמצתי ועשיתי ואני נהנה ממעשי'. סבל כזה, אין בו רע ואין הצדקה לברוח ממנו.
אבל יש סבל סיזיפי, חסר תכלית, שבו האדם עושה שוב ושוב ושוב, משהו שהוא אינו אוהב לעשות. כדי לזהות אותו, כדאי לברר אם הפעולה הזו היא משהו שאתה באמת מוכרח לעשות או שמא אתה יכול לבחור משהו אחר. סבל כזה מביא את האדם לעצבות שמביאה אולקוס, עייפות כרונית או סתם ייאוש מהחיים.
מי שמבחין באותותיו של סבל כזה, באיזה תחום שלא יהיה, מי שחש שאיבד את חדוות החיים בעשייה או בקשר עם זולתו - הוא שנזקק עתה לרפואתה של "ההגשמה העצמית". הוא שעליו לחפש ולברר מה לקוי, איזה חלק בו לוט בערפל ואילו כוחות בנפשו מבקשים הגשמה.