שאלה
שלום:)
אני בחורה "טובה מבית טוב". בית דתי חזק למדתי באולפנא וכו. היום אני בת 26 (טרם נישאתי. כל מה שהקב"ה עושה לטובה..) לצערי עברתי דברים לא פשוטים ברווקות, ואחד מהם היה שלא הצלחתי לשמור נגיעה עם מישהו שיצאתי איתו תקופה ארוכה. (זה היה לפני כשנתיים לערך אך עדיין צרוב מאוד חזק בזכרוני לצערי הרב). בכל אופן, לא מדובר על לתת ידיים או משהו כזה. אלא הרבה מעבר. אם כי יש להדגיש- לא עשינו את הדבר עצמו. זו הייתה תקופה מאוד קשה בחיי. לא האמנתי על עצמי. ואני בטוחה שאם מישהו בעולם היה יודע על זה(לא סיפרתי לאיש)הוא לא היה מאמין. זה רק מראה לי עד כמה צריך להקפיד ולברוח מזה כמו מאש. ולמה אני שואלת? עכשיו אני יוצאת עם בחור, כ-4 חודשים. נראה שזה די רציני. הבחור ואני שומרים נגיעה ברוך ה'!! וכאן אני עוברת לשאלה שלי: האם יש צורך לשתף את הבחור? האם אפשר פשוט לא לספר את זה? האם זה נחשב "מרמה", או שפשוט אפשר "לדלג" על שלב זה בחיי, שגם ככה אני מעדיפה להצניע ולשכוח. מה דעת הרב בעניין הזה. בנוסף יש לציין שיש פה אולי עניין של לשון הרע. כיוון שהבחור הנוכחי יודע שהיה לי קשר ארוך לפני שנתיים, והוא מכיר את הבחור ויתכן שאם אספר יבין שהדבר היה איתו ואז יהיה פה לשון הרע? לסיכום- מה דעת הרב בעניין? תודה רבה, רינת
תשובה
שלום
אין חובה הלכתית לספר. וחובה מוסרית נראה שגם כן אין.
מדוע? משום שאתה צריכה להכיר לבן זוגך את ה 'אני' שלך האמיתי. ולכן אם את מעריכה שזו היתה נפילה ולא תכונה אמיתית שלך, ואת מעריכה שהדבר לא יוביל בסופו של דבר לשינוי יחסו אלייך, אזי אין כל סיבה לשתף אותו בעברך ובנפילותייך.
זוהי חלק מהנחת היסוד ביציאה יחד- לא את הכל יודעים על השני/ה. רק מה שעומד בשורש האישיות.
את יכולה להיות סמוכה ובטוחה שגם לו יש נסתרות, ולא את הכל הוא חייב ורוצה לשתף איתך כרגע.
כל טוב