האם יש חיוב מן התורה, ללמוד תורה כל היום?

שלום חיים,

סליחה על האיחור במשלוח התשובה.
א. המסקנא ממקורות הרבים על הנושא על אודות שיעור החובה בתלמוד תורה היא:
- חייבים לקבוע זמנים קבועים לתלמוד תורה.
- חשוב שזמנים אלו יהיו גם ביום וגם בלילה.
- יש לשאוף ללמוד תורה כמה שיותר, אבל בתנאי שהלימוד אינו פוגע בחובות בסיסיים אחרים בחיים כמו האחריות לפרנס משפחה, שלום בית בין איש ואישה, הצמחת נפשם של ילדים, שלוות נפשו בהליכה בטבע וכדומה, עשיית חסד, עשיית שלום בין אדם לחברו ונטילת אחריות לצרכים של עם ישראל.
- אדם שאינו מנצל שעות הפנאי שיש לו ללימוד תורה כמה שיכול, מזלזל בחובה להעמיד את התורה במרכז חייו.
ב. המקורות הראשוניים העיקריים המבססים את המסקנות הללו הם:
המשנה במסכת פאה א, א – "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר - הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם."
ממשנה זו אפשר להסיק כמה יסודות. מדובר באדם שיש לו שדה לפרנסתו. כך ראינו שהרבה מחכמי התלמוד המרכזיים עסקו במלאכה לפרנס את עצמם. יש כמה דברים ש"אין להם שיעור". וכי איך אפשר לאזן בין עיסוקים שונים שלכל אחד אין שיעור? אמנם הדוגמאות הראשונות במשנה מתייחסות לנתינה שאין לה שיעור. אבל אי אפשר לזכות בנתינה לעניים מהשדה באופן שאין לה שיעור, ולביכורים במקדש, ללא שיהיה אדם חורש וזורע וכו. ועוד - איך אפשר לקיים גמילות חסד ללא שיעור אם אדם לומד תורה ללא שיעור? וכן להפך. אלא שכוונת המשנה היא שיש לכל אדם למצוא את האיזון הנכון בחייו בין מחייתו שמתוכו הוא מקיים חסד ללא כל חשבון לבין ללמוד כמה שאפשר ללא כל חשבון.
וכן יש לאדם לקיים כיבוד אב ואם והבאת שלום לסביבתו ובתנאי שהבסיס לפעולות האלו יהיה הלימוד שלו. לדעתי, "כנגד כולם" הנו הכרעה נוספת בעניינינו. אין חובה ללמוד במידה שהלימוד לא מאפשר מעורבות בתיקון היחסים בו אדם נמצא – הורים, חברים, וכו. אלא שהוא חייב ללמוד תורה באופן שהוא "כנגד כולם", כלומר, באופן שהלימוד מבסס, מחיה, מדריך ומתקן את הדרך בה אדם חי ביחסים שלו עם הסביבה.
ג. דברים אלו נאמרו בצורה מפורשת במסכת ברכות דף לה:
תנו רבנן: "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". יכול דברים ככתבן!? תלמוד לומר, "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר, "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' "; ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר, "ואספת דגנך" - ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר, "ועבדת את אויביך וגו' ". אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.
מחלוקת זו והכרעת האמוראים שבאה אחריה קובעת שדרכו של רשב"י הנה אידיאל המגדירה את יסוד השאיפה, אבל הקביעה למעשה עבור רובם ככולם של בני אדם היא כדרכו של רבי ישמעאל.
ד. כך גם משתמע ממכת מנחות דף צט, מקור המובא להלכה:
א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך". אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש "ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ."
בוודאי אין בכך הגדרת יעד ואף לא מצווה לכתחילה. אלא שבכך שגם רשב"י פסק כך, אפשר ללמוד שהנורמה היא שיש על כל אדם חובות שונים – חובות שמניתי אותם למעלה – ויש אנשים מסוימים, ואולי תקופות מסוימות בחיים של כל אחד, שחובות אלו מתגברים. במצב זה העיקר הוא שלא ייתן האדם שיעברו עליו 12 שעות ללא עיסוק בתורה. זהו בעיניי החובה הבסיסית של תלמוד תורה בהגדרתו המינימאלית, ומשם כל אדם הולך ומוסיף – ביום ובלילה, ככל שיכול. עד איפה להוסיף – אין לזה שיעור, ובתנאי שיקיים את האחריות הכוללת שלו.
ה. כך גם משתמע מפסיקת הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, פרק א:
(ח) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים - חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר, "והגית בו יומם ולילה".
(ט) גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה. והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. (כלומר, אף על פי שמדובר בחכמים שהיו החוליות בשלשלת המסורת ממשה עד היום, הם לא עסקו רק בתלמוד תורה, אלא גם במחייתם ובמחית משפחותיהם)
(י) עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו שנאמר, "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח:
(יא) וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה - ועניין זה הוא הנקרא גמרא:
(יב) כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה שבכתב ובשלוש בתורה שבעל פה ובשלוש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר.
יש להוסיף על כל הנ"ל את דברי התוכחה של המשנה ברורה באורח חיים, סימן קנה, ד:
שלא יעבירנו - דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור (א) וחיובה הוא כל היום כל זמן שיש לו פנאי, וכדכתיב, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' ". וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו, הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק, "כי דבר ה' בזה" - זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון: העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר], הרי זה מפר ברית. ויליף זה מן הכתוב, "עת לעשות לה' הפרו תורתך" [ועי"ש בפירוש הפני משה]. אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום, יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה. וכדאמרינן [עירובין ס"ה]: רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד על כל פנים פסוק אחד או הלכה אחת.
בנוסף לכל זה אפשר לעיין עוד ב:
שוע אוח קנה
אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבה"מ; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה: הגה - ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבה"מ ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים (הר"י פ"ק דברכות).
חזקוני דברים יא יד
(יד) ואספת דגנך - לפי שנאמר והגית בו יומם ולילה שומע אני כמשמעו לכך נאמר ואספת דגנך יש לך רשות להתעסק במלאכה.
אור החיים ויקרא כו, ג
עוד רמז באומרו "בחקתי" לשון רבים, על דרך אומרו (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד.
כלי יקר בראשית ב, ג (הבין ש"והגית בו יומם ולילה" במובן של "כל היום והלילה" שייך רק בשבת).
ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר. לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א"כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש (תדא"ר א). ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.
כך גם בבאור גר"א משלי ד ב - ד
ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר. לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א"כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש (תדא"ר א). ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.
יתמך דברי לבך שהתורה הוא כמו הלחם שלבב אנוש יסעד וכמ"ש לכו לחמו בלחמי והוא נצרך תמיד כמו הלחם לכן והגית בו יומם ולילה אבל המצות הן כמו מרקחת שהן טובים לפרקים ובזמנו דוגמת המרקחת הבא מזמן לזמן.
רדק יהושע א ח
(ח) לא ימוש - נחלקו רבותינו ז"ל בזה הפסוק י"א שהוא מצוה לכל ימי האדם ואפילו ידע כל התורה כלה ויש אומרים שהוא ברכה והנראה כי היתה מצוה ליהושע וכן לכל אדם עד שידע התורה ואחר כך ילמוד החכמות.
ופי' והגית בו יומם ולילה - אחר שאמר לא ימוש הוא כפל דבר לחזק או פירוש והגית הגיון הלב כמו והגיון לבי לפניך ה' ופי' יומם ולילה לפירוש הראשון נראה שיהגה בו ביום ובלילה כל עת שימצא פנאי מעסקי מחיתו.
בברכה, דוב ברקוביץ