גזל

שלום.

אני מבין שהחשש הוא שזריקת הבננה לאותו פח עלולה להטריח את דיירי הבניין לו הוא שייך לפנות את הזבל שלהם לפח רחוק יותר - וזה, אתה מסתפק, לכאורה גזל זמן. סיבת הספק, אם אני מבין נכון, נובעת מכך שהסיכוי שבאמת מעשה כזה יגרום לנזק- מזערי. כלומר, הבננה שלך כמעט שלא משפיעה על מילוי הפח וממילא הסיכוי שדווקא היא תהייה 'הקש ששבר את גב הגמל'- אפסית.
ואתה שואל- האם מעשה כזה, שלכשעצמו אינו עושה כל רע, ומה שיש בו זה רק פוטנציאל מזערי לגזול זמן- האם הוא אסור?

אני בהחלט מתכוון לכתוב את הבירור ההלכתי, אך לפני כן אקדים ואומר שהלכה זה מה שהאדם מחויב בו, ויש דברים שאיננו מחויבים להם אך ראוי לעשות אותם בכל זאת. גם אם הדבר מותר כיוון שהוא לא נחשב גזל באופן פורמלי- יכול להיות שראוי לא לעשות זאת מטעמים אחרים. האם ראוי לגעת בדבר שאינו שלך? האם זו מידה טובה בנפש? האם זה בונה חברה מתוקנת? אלו שאלות לא הלכתיות שאתה יכול לענות עליהן בעצמך לפי אמונותיך. כעת אפנה להלכה עצמה ונראה לאיזו נורמה אנחנו מחויבים.

כדי שנגיע לדיון בשאלה שלך, צריך קודם כל לברר שאלה יסודית:
(1) האם בהלכות גזל זה בכלל משנה מהי מידת הנזק?
כלומר- ברור שאסור להפריע לבעלים, אך האם נזק מזערי שלא מפריע להם בכלל אסור משום גזל? או שמא האיסור לגרום נזק לזולת הוא מוחלט ואפילו הוא אינו מפריע כלל?

אפשר שנמצא שגם נזק מזערי אסור משום גזל (זה לא המקרה שלך כיוון שאתה רק ספק מזיק).
אך גם אם נניח שהדבר מותר, מיד עולה שאלה אחרת משמעותית מאד, והיא מה שבאנו לעסוק בו:

(2) האם נכון להסתכל על מעשה כזה באופן פרטי, כלומר- 'בהנחה שרק אני והבעלים קיימים בעולם האם זהו מעשה אסור'? או שמא ההסתכלות הנכונה היא במבט כללי, המניח שמעשה שעשיתי אני יבואו אחרים ויעשו גם הם, וממילא הדבר ייאסר משום שהבעלים בסופו של דבר יינזק? נתחיל בשאלה מספר (1):

רמב"ם (הלכות גזילה פ"א ה"ב):
"ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, ואפילו עכו''ם אסור לגזלו או לעשקו".

וכך פוסק גם הטור (חושן משפט ס' שנט, א):
"אסור לגזול אפילו כל שהוא לא שנא מישראל ולא שנא מגוי, שגֶזֶל הגוי אסור. וכל הגוזל את חבירו אפילו שווה פרוטה כאילו נוטל נפשו (!)".

אמנם, המרכזי שבנושאי כליו של הרמב"ם- המגיד משנה- כותב על דברים אלו:
"מיהו כתבו קצת מן המפרשים ז"ל דדווקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים.
אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצות בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה, בכי האי- שרי".

וכך כתב גם הבית יוסף על הטור שצטטנו.

וכך אכן נפסק בשו"ע (חושן משפט ס' שנט, א):"אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין מישראל בין מגוי. ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה- שרי (=מותר), כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו".

אם כן, מצאנו שאכן יש התייחסות בהלכה למידת הנזק- כאשר מדובר בנזק מזערי הדבר מותר. ההגדרה היא- דבר שהבעלים אינו מקפיד בו.

עכשיו נדון בשאלה (2):

המגיד משנה לא סיים את דבריו אלא כך:
"ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות".

וכן פסק השו"ע גם הוא:
"ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות".

הירושלמי המוזכר בשני המקורות הללו מספר על שני אמוראי א"י שהיו הולכים יחדיו. ביקש האחד מחבירו שיביא לו קיסם אחד מגדר עץ שהלכו לידה, אך חזר בו מבקשה זו מפני שאם כל אחד שיעבור שם יעשה כמוהו- יכלו בכך את הגדר ונמצא הבעלים נפסד.

דברי תמצות יפים כותב הפני משה, 'הרש"י של הירושלמי':
"דאף שהוא דבר מועט מכל מקום בהצטרפות כל אחד ואחד שיעשה כן הוי גזל".

כלומר, אמנם אני- בהסתכלות הלכתית פורמלית- לא מזיק ולא גוזל (ולכן הדבר מותר), אך בהצטרפות רבים שעושים כמוני נמצא שהבעלים נגזל (ולכן הדבר אסור ממידת חסידות).

כפי שכתבתי, המחויבות ההלכתית היא להלכה הפורמלית שמסתכלת על המעשה הפרטי שבין האדם והבעלים. מידת חסידות היא לא גדר מחייב, אבל היא הקול המוסרי שנמצא בנו וקורא לנו להסתכל במבט כללי יותר ולראות האם המעשה הפרטי שלנו הוא חלק קטן ממהלך שלילי גדול.

האם להקפיד על מידת חסידות ולא להשתמש אף בדברים כה פעוטים?
כיוון שזו מידת חסידות ממילא זה נתון לשיקולו הפרטי של כל אחד. אם אתה שואל את דעתי, אני חושב שיש היום זלזול בדיני גזל ואנשים משתמשים בדברים שאינם שלהם בקלות רבה מדי. לכן, כדי ליצור שינוי תרבותי, יש מקום להחמיר במידת האפשר (בלי לחץ דתי) עד שהדבר יתאזנו.

למסקנה-
אם ההשפעה של מה שאתה זורק לפח זניחה מבחינת מילואו- הדבר מותר.
ואף על פי שהדבר מותר- מידת חסידות לא לזרוק שם, כיוון שאם כולם יזרקו בסופו של דבר זה כן יגרום טרחה לבעלים.
עד כאן הרובד ההלכתי. על כל זה אני מוסיף שכל אדם צריך לשקול את מעשיו לא רק לנוכח ההלכה הפורמלית אליה הוא מחויב, כי אם גם לנוכח ערכיו ואמונותיו- שמא הם יורו שלא לעשות גם דבר שהוא פורמלית מותר.

בהצלחה,
יוני