שאלה
שלום רב!
לפני שנים מספר שמעתי הרצאה מהרב יחיאל יעקבסון על נושא של גיל ההתבגרות בו הוא טען כי מצבם של "היושבים על הגדרות", מצבם טוב יותר כיוון שהם מרדו בגלוי, אך ישנם כאלו שהחניקו את מרידתם ואת שאלותיהם וגדלים בייסורים נפשיים של חוסר הזדהות ותחושת מחנק נוראית בדרך, ככל שהזמן עובר הם הופכים ונהיים מדוכאים יותר ויותר.
אני חש שהנני אחד מאותם "צדיקים", אני אדם מבוגר היום, אחרי הסדר -וחש שאם לא אחזור בשאלה ואזרוק את כל הדת מאחורי, אמשיך עם הייסורים והם רק יגדלו , אני לא מסוגל כיום להתחיל להפגש עם בחורות- כי איני יודע להיכן לשייך את עצמי מבחינה דתית
האם לדאוג לשלומי הנפשי ולכפור, או שמא סך הכל יהודים סבלו בכל הדורות, אז גם אני נודעתי לסבול.
בתודה מראש
תשובה
ב"ה
רובשלומות.
ראשית אני מזדהה עם סבלך ותחושותיך.
בשאלתך אתה מציב למעשה שתי אופציות: לנטוש או להמשיך תוך התכחשות לתחושותיך האישיות.
קיימת אופציה שלישית: להתחדש.
דהיינו; ייתכן מאד שעקב יחס מסויים {למשל של לחץ של הואים, מחנכים, חברה} או, שאלות שלא טופלו, או חיים יהודיים דליםם ולא מספקים {בית-כנסת שבו תפילות משמימות} ועוד כיוצא בזה גורמים, פיתחת תחושת של ניכור וחוסר הזדהות. כיון שהנושא לא טופל על ידך ביסודיות, תחושה זאת הלכה והעמיקה ואף התקבעה. מאז עברו הרבה מים {אפילו בירדן} הגורם הראשוני נשכח והפסיק להיות רלבנטי אך תחושותיך נשמרו.
מצב זה הינו גורם להרבה מצבי ניכור 'והתיבשות' בתחומים שונים כמו יחסי משפחה למינהם; בן/בת זוג, הורים ילדים. מעביד, חברים לעבודה, דהיינו; מתרחש משבר, הוא איננו מטופל. המשבר הולך אך תחושת השבר נשארת.
האופציה השלישית במצבים מעין אלה היא להתחדש. דהיינו לנסות ולפתח דיאלוג עמוק וחופשי {שבו הכל פתוח} עם אותה מערכת יחסים המצויה במשבר. הערכתי שבשלב כזה או אחר חבשת על עיניך משקפי שמש כהות, כך שהכל נדמה מאז לעגמומי ולחלוטין לא משכנע.
השאלה בפניה אתה ניצב {אםא אכן אני מבין אותך אל נכון} היא; האם אתה מסוגל להחליף משקפיים?
בברכה נאמנה
רפי פוירשטין