ארכיון זמני נחום

ובדבר אלו שנהרגו ביוראפ בימי השואה... ולא נודע מקום קבורתם, אם יש חיוב על הבנים להקים מצבה כאן... באמריקא שהוא מקום שגרים הבנים.
הנה לא נמצא זה לא בגמרא ולא בפוסקים וגם לא אגב אורחא בספרים שידוע לי. וגם לא נשמע מהגאונים שהורה שצריך לעשות כן.
הלקוניות שבדברים נועדה ללעוג לעצם הרעיון. לא מצאנו רעיון כזה בשום מקום בספרות ההלכתית, ובכך לכאורה מסתיים הדיון. ואולם מיד בהמשך פותח הרב בדיון ארוך על מהותה של מצבת אבשלום בנו של דוד המלך, כמסופר בספר שמואל שהקים לעצמו יד, 'מצבת אבן'. גם מעשיו של אבשלום צריכים להתפרש על פי ההלכה, ולכאורה כיצד אפשר לפרשם לאור דבריו הנזכרים של הרב שאין במסורת מצבה שלא על קבר. מתוך שלל מפרשי המקרא בחר לאמץ את פירושו של רש"י:
'בעבור הזכיר שמי אקים לי מצבת אבן': ובנין חשוב היה.
על סמך פירוש זה קובע הרב:
ענין כזה שייך לעשות לזכרון לכבוד אביו ואמו איזה דבר [...] וכיון שהבנין שבונים לכבוד המת הזה הוא בנין שצריך להיות בנין חשוב, ודאי שלא חשוב כלל כשיהיה בנין לריק, אלא דווקא כשיעשו שַם דבר טוב, או ללימוד התורה או לצדקה וחסד, וזהו ודאי זכרון ומצבה יפה וחשובה מאוד
את השואל שביקש לבנות מצבה לזכר הוריו שנספו בשואה הוביל הרב למסקנה שרק בנין ישיבה עשוי לבוא בחשבון, וכי הישיבה מהווה 'מצבה יפה וחשובה מאוד'.
במקום אחר נשאל הרב פיינשטיין על הקמת ישיבה תיכונית בעיר מסוימת בארצות הברית. בתשובתו הוא אומר בין השאר כך:
צריך לשים אל ליבו חורבן התורה הגדול שנעשה בעולם שהיו חיוב גדול על כל לומדי התורה בישיבות שישתדלו להיות גדולי תורה והוראה ויראי שמים תחתם – שהוא ענין מוכרח לכל ישראל.
אין ספק שתחושת האחריות והדחיפות רוחשים כאן בעוצמה, העניין 'מוכרח לכל ישראל', והבניין הוא בניין חליפי, המשיכי לזה שאבד: 'תחתם'.

הזכרנו לעיל את הרב אברהם ישעיהו קרליץ, החזון אי"ש, שהתנגד בתוקף לכל טקסי הזיכרון לשואה. דומני שהדיון בשאלה מדוע התנגד החזון אי"ש בתוקף לעיצוב טקסי זיכרון לא יכול להיות מנותק מעובדת היותו של החזון אי"ש 'אבי הישיבות', מחתירתו הבלתי נלאית של החזון איש בשנים שלאחר השואה להקמתן של ישיבות בארץ ישראל. על הקשר הברור הזה ניתן לעמוד מתוך המכתב הבא אותו כתב החזון איש לראש ישיבת סלונים שיצא למסע גיוס כספים עבור בנין ישיבתו:
והנה עבודה רבת ערך על מעכ"ת שליט"א [מעלת כבוד תורתו שיחיה לאורך ימים טובים אמן], להשתתף בבניית בתי מדרשות של בבל על אדמת הקדש [...] חביב לנו לקרוא את הישיבה ישיבת 'סלונים', אשר השם הזה מזכיר לנו את אדיר מרצו ואת משגב בגבורתנו להחזיק בלוחות התורה בגלות המר והנמהר שעברנו בו, ואשר השבנוה אל מקומה אשר יצאה משם, אל המנוחה והנחלה, ביפעתה ובזוהר יפיה אשר כל ערפלי הגולה לא כהו אורה ולא פגלו טעמה... מאחל לך הצלחה בדרך לאה"ב לזכות את אחינו שם להשתתף במצוה רבה זו, לתת יד ושם לחומת ישיבת סלונים'
טענת שיקום רציפות התורה עליה עמדנו לעיל, מועלית בבירור ובחדות בדבריו אלו של החזון איש. לקראת סיום האיגרת מברך החזון איש את היוצא לגיוס כספים על מנת 'לתת יד ושם לחומת ישיבת סלונים', ויתרה מכך, אף שבראשית האיגרת הוא דיבר במפורש על כך שבנדודים מגולה לגולה השתנה שמן של הישיבות, הוא משבח ומעודד מאוד את שימור השמות של ישיבות מזרח אירופה במעברן לארץ: 'חביב לנו לקרוא את הישיבה ישיבת 'סלונים'. הנימוק להעדפה זו הוא חשוב מאוד: 'אשר השם הזה מזכיר לנו את אדיר מרצו ואת משגב בגבורתנו להחזיק בלוחות התורה בגלות המר והנמהר שעברנו בו', כלומר שימור שם הישיבה כשם העיר שברוסיה הלבנה נועד להזכיר, להזכיר את הנקודה החשובה ביותר, ולמעשה היחידה, הראויה להיזכר: מרץ לימוד התורה בגלות מזרח אירופה. תפקידו של הזיכרון הוא כמובן לשקם ולהחיות עולם זה.
עובדה מרתקת היא שמכתב זה נכתב על ידי החזון איש ביום יא בטבת תש"ט, כלומר למחרת יום עשרה בטבת שבו ציינה הרבנות הראשית בפעם הראשונה את יום הזיכרון לשואה. קשה להיות בטוח בהקשר, אך קשה גם להתעלם ממנו. ישנה סבירות של ממש שהחזון איש ראה במכתב זה וברעיונותיו הנזכרים בו מעין 'תשובה' לרעיונותיה של הרבנות הראשית, קביעת יום אבל וזיכרון, אותם דחה בתוקף.
2. ספרות תורנית: ספרות זיכרון אלטרנטיבית
הדברים האמורים לעיל באו לידי ביטוי גם בהקשר הספרותי. בשנים שלאחר השואה היה עיקר העיסוק הספרותי בעולם החרדי על כל גווניו בהוצאה לאור של תורתם של הרבנים הבולטים שבין הנספים.
הדוגמה הבאה מאפיינת בעיני ותסביר מה המשמעות שניתנה למהלך הזה. מייסד שושלת חסידות סוכוטשוב האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין (1839-1910), בעל האגלי טל ואבני נזר, נפטר עשרות שנים לפני השואה. תורותיו החסידיות נשתמרו בעל פה ועברו בין החסידים. לאחר המלחמה החליטה משפחת בורנשטיין להוציא לאור תורות אלו. בהקדמה לספר מעלה נכדו המוציא לאור, את הדילמה שבהוצאה לאור של רשימות שהמחבר עצמו בחר שלא להדפיסם ולהשאירן כתורה שבעל פה:
דברים בשטח הנסתר, דברים שנאמרו מפה לאוזן, בסערת הלב ובחרדת קודש בשעת רעווא דרעווין.
ואולם הוא מסביר מדוע למרות הכל הוחלט להדפיסם:
הרתיעה של אבותינו... היתה צודקת בשעתה [...] טרם עלה הכורת בעוונותינו על יהדות פולין המעטירה, ועל מרכזי החסידות שבה [...] כשעדין היו החיים החסידיים על מתכונתם ובראשם נושאי הדגל אשר המשיכו להדריך בדיבור חי ותוסס את המשתוקקים לדבר ה' [...] אז לא היה צורך כ"כ דחוף בספרים [...] אבל בדורנו העני אחרי השואה שניתכה עלינו בחמת ה' [...] ח"ו עלולה התורה להשכח מישראל, עתה יש בפרסום השרידים אשר נשארו לפליטה משום הצלה מפני הדליקה אשר שרף ה' באפו ומוטב שיקלטו דברי התורה אף שלא בשלימות הדרושה ומלוא עמקם מאשר ישכחו אותם לגמרי. מתוך שתי הברירות, גילוי פנים שלא כהלכה או השתקעות הדברים בתהום הנשיה העדפנו את הראשונה
הכותב מכיר בעובדה שהחלטתו של האדמו"ר שלא להדפיס את דבריו הייתה עקרונית ונבעה מראיית מהותה של התורה החסידית כדיבור חי המאבד מייחודו ומשלמותו כשהוא עולה על הכתב ומנותק מן ההקשר כולו בו נמסר. ואולם, ההחלטה להפקיע את הרישומים הללו משאיפותיו המקוריות של המחבר עצמו, נובעת מהכרת עוצמת השינוי שהתחולל בעקבות השואה. מהותו של השינוי הזה הוא בקטיעת הרצף ה'חי והתוסס', קטיעת הסיכוי להמשכיות חיה וטבעית. העלאת הדברים על הכתב מתוך אחריות וחשש לאובדנם, משקפת לכאורה חשש של סוף הדרך, של 'השתקעות הדברים בתהום הנשיה'. אולם, לדעתי היא משקפת גם, ואולי בעיקר, תחושה של התחלה, לא יאוש אלא חיות מדהימה של יצירה. הספר הנדפס נועד להיות אבן פינה לבנין החדש, לשיקומה של החצר, החייבת להיבנות על אדניה של זו שחרבה.
מדף הספרים זכה בז'נרים נוספים של ספרים שבמהותם מהווים 'ספרות זיכרון' במובן הנדון כאן, ספרות המבקשת לחזור אל 'הרגע שלפני' ולקבע אותו בזיכרון, על מנת שניתן יהיה 'לאחוז בו' ולחבר חזרה את השרשרת כבדימויו של האדמו"ר מסלונים. ספרות מנהגים שלא הייתה מוכרת קודם, במיוחד בעולם החסידי. ספרי שיעורים המשחזרים את שיטות הלימוד בישיבות, ומהדורות חדשות של ספרי אותם ראשי ישיבה של הדורות הקודמים, שנספו או שנפטרו בעשורים שלפני. תורת פולין וליטא חייבת להיזכר ולהיות מונחלת לדורות הבאים.
הנה דוגמה קטנה אך אופיינית ומעניינת. בשנת תש"ד מלאו חמישים שנה לקהילת 'חברת הש"ס דקהילת יראים' בבודפסט, הונגריה. חגיגת היובל לא יצאה אל הפועל כמובן, אך בתום המלחמה התכנסו שרידי הקהילה על מנת 'לחגוג' מעט באיחור חמישים שנה ליסוד קהילתם שנחרבה. באופן לא מפתיע צוין המאורע בהוצאת ספר חידושי תורה הנושא את השם: 'ירושת הפליטה: קובץ תשובות מגדולי מדינת הונגריא אשר רובם נהרגו על קדושת השם בשעת הגזרה תש"ד, הי"ד'. במבוא לספר סוקרים המחברים את תולדות הקהילה, את דמויות הרבנים שעמדו בראשה, ואת אשר עבר על הקהילה בימי השואה. היוזמה להוצאת הספר מוסברת כך:
עתה עלינו, על שרידי שארית הפליטה, שנשארנו מתי מספר מעט מהרבה, מוטל החוב הקדוש להציל עבור אוצר ישראל את המרגליות המפוזרות הנשפכות באפר המוקד, וספר זה הלוא הוא אוד מוצל מאש, כמדומה שאי אפשר לחגוג את יובלנו הנדחה הזה באופן נאה ומתאים יותר, מלהוציא לאור תורתם של גדולי המדינה, אשר כמעט כלם נהרגו על קדושת השם הי"ד, ולהקים להם בזה זכרון עולם ביהדות התורנית [...] ועתה הנה ספרנו זה [...] מזכרת תקופה שתחלתה עליה וסופה ירידה [...] ותפלתנו עולה למרומים שכשם שזכינו לסיים תקופה זו כן נזכה להתחיל תקופה חדשה של עליה תמידית ...
הקורא את הדברים משתומם, הייתכן כי באוגוסט 1946 עומד יהודי בבודפסט ואומר 'זכינו לסיים תקופה'. אלא שיש להבין שהכוונה היא ש'זכינו' להוציא את ספר חידושי התורה של בני הדור הקודם ובכך לסיים את התקופה ולהצילה מן האבדון. הכותב מודע היטב לעובדה שהוא עומד בסופה של תקופה ובפתחה של תקופה חדשה, הוא מבקש 'להציל עבור אוצר ישראל' את חידושי התורה של בני הדור הקודם כדי שיהוו 'זכרון עולם' לבני הדור, וכדי שיהוו את אבן הפינה בבואו 'להתחיל תקופה חדשה'.
ד. זיכרונות מתחרים: זיכרון יהודי וזיכרון ישראלי.
בדברים שלהלן אני לבחון את הדפוס הדתי של זכרון השואה בשני הקשרים. האחד, ביחס לדפוסי ותכני הזיכרון היהודי המוכרים בתרבות ובמסורת היהודית. השני, על רקע השינויים וההתפחויות בעולם היהודי בעידן המודרני. במילים אחרות, אנסה להסביר את הזיכרון הדתי בישראל ואת המתח שבינו ובין הזיכרון הציוני, כנובע ומושתת דפוסי הזיכרון היהודי המסורתי, מאידך לעמוד על השוני שבין הזיכרון הדתי ובין הזיכרון היהודי המסורתי, שוני שהוא תוצר מתגונן על רקע המתחים שבין האורתודוכסיה המתהווה במחצית המאה הי"ט ובין העולם היהודי המתחלן. לאחר מכן אסכם בבחינה משווה שבין הזיכרון הישראלי והזיכרון הדתי לשואה ועל המשמעות העמוקה לדעתי של תחרות הזיכרונות הזאת.
1. דפוס הזיכרון היהודי: זכר לחורבן וזכר למקדש
מובן אחד לזיקה שבין הזיכרון הדתי בישראל ובין הזיכרון היהודי קשור בדפוסי זיכרון חורבן המקדש שפי שעוצבו בספרות חז"ל. צמד המושגים המוכרים לנו היטב מספרות חז"ל בקשר לזיכרון המקדש הם 'זכר לחורבן' ו- 'זכר למקדש'. בדור שלאחר חורבן הבית השני עסקו חכמים בזיכרון בצורה אינטנסיבית. האבל על החורבן כמו גם אירועי החורבן עצמם לא עמדו במוקד הזיכרון, על החורבן הם אמרו: 'להתאבל יותר מידי אי אפשר, ושלא להתאבל אי אפשר, אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים'. עיקר עניינם של חכמים היה בזיכרון הבית בתפארתו, בהקשר זה הם נקטו בשני מהלכים שונים ואולי אף מנוגדים. ראשית הם שימרו את כל הידוע להם על המקדש ועבודתו. במקביל הם יצרו חלופות ריטואליים לעבודת המקדש, התפילה היום-יומית, תפילת השבת, כל אחד מן המועדות, כמו גם יום הכיפורים, עוצבו מחדש, עיצוב המהווה 'זכר למקדש'. אף שהמשיכו להתפלל ולייחל לבנייתו של המקדש, הרי שבמרכז השיח הדתי לא עמד חורבנו של המקדש, אלא באופן פרדוקסלי קיומו. חכמים עסקו במילוי חסרונו ובהנכחתו של המקדש בהווה. עבודת האלוהים שמרכזה היה במקדש, אבדה בחורבנו, וחכמים עמלו ביצירת דרכים חלופיות לעבודת האלוהים ובשכנוע קהילתם שדרכים אלו הם תקפות באשר הן דומות ומזכירות את עבודת המקדש. זיכרון המקדש שאבד ויצירת התחליפים לעבודתו, היוו למעשה את אבן הפינה לבנייתו של עולם חדש, לבנייתה של יהדות חדשה, יהדות שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, עבודת אלוהים על ידי תפילה ותלמוד תורה.
האדמו"ר מסלונים, שעמדנו לעיל על דבריו ועל עיונו המעמיק בזיכרון השואה, היה ער ללא ספק להבחנה זו, ואף התייחס לדברים במפורש:
זכירה זו יש בה משום יסוד גדול למעמדם הרוחני של הדורות הבאים. כמוה כעין זכר חורבן ירושלים, זכר מקור הקדושה שהיה לנו לפני בעולם הזה על ידי התגלות אור השכינה בבית המקדש, ואשר גם אחרי חורבנו לא נפסק הקשר הנפשי בינינו מכח זכירה תמידית זו שאדם מישראל מעלה אותה פעמים אין ספור בכל יום, בתפלתו, בסעודתו ועל ראש שמחתו [...] כעין זו היא גם המשמעות המיוחדת של זכרון הקדושים.
האדמו"ר מסביר שהעיסוק הרב בזיכרון המקדש במסורת היהודית נועד לשמר את המקדש עצמו כדבר חי בתודעה ובהוויה היום יומית: 'לא נפסק הקשר הנפשי בינינו מכח זכירה תמידית זו'. זיכרון המקדש בעיניו של האדמו"ר מבקש ליצור 'יש', להמשיך את קיומו, להנכיח בהווה את המקדש עצמו. הזיכרון הזה מבקש להתמודד עם שיוך המקדש לעבר, ולשיכו להווה.
המתח הדיאלקטי הטמון בדברים הוא שאף שברור שהריטואלים שנוצרו על ידי חכמים, משקפים עבודת אלוהים שונה וחדשה, הרי שבאמצעות הזיכרון היא מעוצבת כהמשך חי וישיר. באמצעות מוטיבים וסמלים הלקוחים מן המקדש, טושטש מעט המשבר הגדול, ועבודת האלוהים החדשה עוצבה כהמשך ורציפות. דומני שהאדמו"ר בדבריו האמורים מודע למתח זה, הוא רואה בזכירה את היסוד הרוחני של הדורות הבאים משום שבה טמון יסודם כהמשך הדורות שעברו.
2. 'זיכרון התורה': תכני הזיכרון היהודי.
זיקה נוספת חשובה בעיני בין הזיכרון היהודי המסורתי ובין הזיכרון הדתי לשואה. מלומדים רבים נתנו את דעתם לעובדה שבעידן הבתר מקראי נעלמה ההיסטוריוגרפיה כמעט כליל מעולמם התרבותי והרוחני של היהודים. למרות חשיבותו ומרכזיותו של הזיכרון במקרא ובמערכת הנורמטיבית של היהודים, בעידן שלאחר המקרא הם בדרך כלל לא תיעדו את הקורות אותם. ואולם, יש לתת את הדעת לעובדה שעל אף שהיהודים לא רשמו ותיעדו את הקורות אותם הם תיעדו היטב את היצירה הרוחנית שלהם, חידושי התורה נשמרו היטב והונחלו אותה מדור לדור. ירושלמי כבר עמד על כך שחכמים 'הצילו כל מה שסברו שיש בו נגיעה לעניינם [...] לקידום חיי הדת והציבור של העם היהודי [...] הם לא העלו בדבריהם היסטוריה רצופה של ימי הבית השני וחורבנו, אך רשמו בקפידה את פרטי העבודה במקדש, מתוך אמונה שייבנה בעתיד לבא'. דברים אלו יש לקרוא בהקשר רחב. 'קידום חיי הדת' אליבא דחכמים לא היה בשימור ההלכות למעשה, אלא הם שימרו והנחילו לדורות את הישגיהם הרוחניים בתחום לימוד התורה. בעצם לימוד התורה, פיתוחה, שגשוגה, שימור והעברת הידע הנצבר מדור לדור, הם ראו את קידום חיי הדת.
יהדות בבל הורישה לנו את היצירה המונומנטלית ביותר בתולדות חיי הרוח היהודיים, התלמוד הבבלי, שהפך בסיס לכל היצירה היהודית בהמשך. ולמרות זאת, הבא לכתוב את תולדותיהם של יהודי בבל לאורך תקופה של מאות שנים, מוצא עצמו חסר מקורות לחלוטין. עובדה היא שעל אף היקפו העצום, התלמוד שימר בידינו אך ורק את תורתם של חכמיו. הוא שימר, באופן אובססיבי למדי, את ההלכה כפי שנלמדה, פורשה והתפתחה, ואת השיח של חכמיו בענייני אמונה ומוסר. כל אלו אורגנו, נערכו, והועברו בקפידה מדור לדור. משהגיע התלמוד לאירופה הפך הוא לאבן הפינה ליצירתם של חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים. הוא הדין בכל הנוגע לתולדות היהודים באירופה. אף שמתוך כתביהם של חכמי אשכנז יודעים אנו על 'קידוש השם' שבמסעי הצלב, ואף שאירועים אלו היו לאירוע מכונן בזיכרון הקיבוצי של יהדות אשכנז לדורותיה, הם לא הותירו עבורנו כרוניקה של מאורעות מסעי הצלב. מה שבעיקר נשתמר בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית היא היצירה הרוחנית של אותה תקופה. חיבוריהם של בעלי התוספות נשתמרו היטב, הם הפכו לנכס צאן ברזל ולנדבך מרכזי בלימוד התורה בכל הדורות הבאים. בזיכרון הזה טמונה אמירה ברורה והיא שמבחינתו של הקיבוץ היהודי המאורע החשוב באמת שהתרחש על גדות הרינוס במעבר המאות הי"א ועד הי"ג, הוא יצירתו של רש"י בפירושו למקרא ולתלמוד, ויצירתם של ממשיכיו בעלי התוספות. הוא הדין ליהדות ספרד. היצירה המונומנטלית שיצאה מתחת ידו של רבי יוסף קארו – הבית יוסף והשולחן ערוך – בדור שלאחר הגירוש, ושהפכה אף היא לנכס צאן ברזל במסורת לימוד התורה ופסיקת ההלכה, מהווה, הלכה למעשה, סיכום וארגון לתורה שנכתבה והתפתחה במשך כחמש מאות שנים בספרד. עובדה היא, שעם גירושם של היהודים מספרד, וכאשר נקטע סופית רצף היצירה החי של התורה בספרד, קם מי שכינס ריכז וערך את תורתה, ובכך הנציח אותה ובו בזמן הציב אותה כאבן פינה להמשך היצירה בדורות הבאים. אין זה מתפקידי לעסוק בשאלה מדוע לא ביקשו היהודים לזכור את הקורות אותם בשנות גלותם. אך דומני שבעובדה שהישגי לימוד התורה נשמרו והונחלו בצורה כל כך רחבה, טמונה אמירה ברורה ועקרונית ולפיה בתולדות לימוד התורה משתקף הישגו העיקרי של הקיבוץ היהודי הראוי להיזכר. בשולי הדברים יש לשים לב לכך שהזיכרון הזה טומן בחובו אמירה מנחמת ומעודדת לעם נודד וחסר מנוחה. הנה, על אף העדרה של פוליטיקה, של טריטוריה ושל חיים לאומיים, התרבות הלאומית חיה ותוססת, ולא עוד אלא שהיא לב הוויתו וקיומו של העם. המאמץ האינטלקטואלי הרציף ללימוד התורה, הוא האירוע החשוב ביותר, אפשר לומר הבלעדי, אותו יש לשמר ולהנחיל.
ההנהגה הדתית בישראל שלאחר השואה מבקשת לפעול בתוך המודל הזה ולהמשיכו. יש לזכור שהמודל הזה אותגר מאז ראשית ההשכלה. אתגר זה התעצם מאוד עם התפתחותה והצלחותיה של התנועה הציונית שביקשה לעצב זיכרון קיבוצי חדש, היא בקשה להעלות זיכרונות נשכחים – מולדת ועצמאות פוליטית יהודית על כל הכרוך בה – ומאידך להשכיח זיכרונות תקפים. השואה והקמת המדינה העצימו במאוד את האתגר שעמד בפני ההנהגה הדתית, נראה היה שהזיכרון שלהם איבד את תוקפו. לפיכך הם הקדישו את כל מאמציהם לשיקומו, ודחו בתוקף עיסוק בכל דבר שיכול היה להשיח את הדעת או לשדר הזדהות כלשהי עם הצד שכנגד. לא רק האחריות לתכני הזיכרון הולאמו אלא כפי שראינו, גם אופני הסדרתו, ולפיכך התנגדה ההנהגה הדתית לכל דפוס שהיה מקובל על הצד השני, אף אם מקורו היה אולי במסורת היהודית.
למרות נכונות האמור לעיל אני סבור שליכרון הדתי בישראל ישנו פן נוסף וחשוב. פן זה מבדיל אותו מהזיכרון המסורתי, ואולי אף תורם להבנת ההתנגדות להתנגדות לדפוסי זיכרון שהיו מקובלים במסורת, כגון אמירת קינות, או ימי אבל וזיכרון.
3. התכחשות למימד הזמן: מה בין הזיכרון היהודי והזיכרון הדתי בישראל.
חכמים בבקשם להנכיח את המקדש ועבודתו בחיים הדתיים שלאחר החורבן, קבעו הלכות שהן 'זכר למקדש', אך ברור היה שאין ולא תתכן זהות בין עולמם ובין העולם שטרם החורבן. הם ביקשו לשמר רצף, אך מעולם לא טענו לזהות, הם ביקשו לבנות את העולם החדש תוך התבוננות בעולם הנחרב ובערכיו. גם בלימוד התורה והנחלתה הקפידו חכמים על הריבוד ההיסטורי. הדף מסורתי של התלמוד בנוי כשיח בן דורות, האמוראים מפרשים את החומר התנאי* רש"י ובעלי התוספות מפרשים את התלמוד. הלימוד רצוף והמשכי אך הגבול בין הנדבכים השונים של החומה ברורים. דומה שתובנה זו לא קיימת בעולם החרדי שלאחר השואה.
באגרת הנזכרת של החזון אי"ש המופנית אל ראש ישיבת סלונים היוצא למסע גיוס כספים למען ישיבתו, הוא כתב בין השאר כך:
והנה מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים סוללים המסלה לשוב אל ארץ שגלו ממנה, חרבו בבבל ובנו הנהרסות באדמת נכר בספרד בצרפת ובאשכנז. חלפו שמותיהם אבל לא חלפו נפשם. זאת התורה שגלתה עשר גליות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי ארץ הקדושה הנתנה לאבותנו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני להופיע בקרני אורה בקרב ישראל.
'התורה שגלתה עשר גלויות [...] חוזרת'. ישיבות בבל, בית היוצר של התלמוד הבבלי, הן שנדדו בכל הגלויות, הן שינו את מקום משכנן ואת שמם 'אבל לא חלפו נפשם'. מבחינה מהותית מתאר החזון אי"ש זהות מוחלטת בין המוסדות ובין התורה הנלמדת בין כתליהן, זהות זו נשמרת עם השיבה לארץ. אותה התורה בדיוק שיצאה לגלות לפני אלפי שנים: 'החוזרת עכשיו [...] אל ארץ הצבי, ארץ הקדושה הנתנה לאבותינו לנחלת עולם'. יש כאן נסיון מובהק לטשטש כל אפשרות של שינוי והתפתחות.
אפילו מדבריו של הרב סולוביצי'ק מחוללה של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית עולה נימה זהה. אחד משומעיו העלה על הכתב דברים ששמע מפי הרב בשעת אמירת קינות בתשעה באב. הרב התנגד לכתיבת קינות חדשות המתייחסות לשואה בנימוק שאי אפשר בימינו לחדש, בוודאי שלא בתפילה. אולם עיקר העניין בדבריו של הרב סולוביצ'יק טמון בטענה שאין צורך לכתוב קינות חדשות משום שהקינות הקיימות לגבי האסונות הקודמים עונות גם לצורך החדש. תבנית החורבן חוזרת על עצמה, השואה היא עוד אסון על פני רצף האסונות של היהודים בגלותם. כשדיבר הרב על הקינה שנכתבה בעקבות חורבן קהילות שפירא מגנצא וורמיזא במסע הצלב הראשון (גזירות תתנ"ו), הוא הסביר לשומעי לקחו:
כשאני קורא את הקינות על חורבן והרוגי 'אשפריא', השמדת קהל 'ורמיזא' וזעקת השבר 'מגנצא' ההדורה אני חושב על וורשא, ווילנא, וקובנא. תשעה באב הוא יום זכרון של כל חורבני ישראל, אין הכרח לייחד ימים מיוחדים לחורבן ואין צורך לחבר קינות חדשות ופיוטים.
קריאה זהירה בדבריו של הרב סולוביצ'יק תעלה שהטיעון הוא הרבה יותר עמוק מן הטיעון שהחורבנות זהים. לא רק החורבנות זהים, בעיקר זהות הערים הנחרבות. ורשא היא שפיירא, ווילנא היא וורמיזא, וקובנו היא מגנצא ההדורה. באי ההזכרה של קהילות וורשא, ווילנא וקובנא, שחרבו בשואה, טמונה האמירה החשובה ביותר לגבי זכירתן. הן זכורות אצלינו בדמותן של שפיירא ומגנצא. מה שחשוב לזכור לגבי הקהילות שחרבו בשואה היא העובדה שקהילות אלו זהות לקהילות ישראל שבכל הדורות, שהן מהוות חוליה בשרשרת הדורות. כמובן שהמסקנה המעשית מן הדברים ברורה, הזהות הזאת חייבת להמשך, היא הולכת ונוצרת לכאן ועכשיו. מגנצא החרבה נבנתה בקובנה, וקובנה החרבה נבנית עכשיו בניו-יורק, בוסטון, ירושלים או בני ברק.

עוצמתה של השואה היא כזאת שיהיה אשר יהיה העולם שיבנה אחריה הוא יהיה עולם אחר. כנגד עובדה זאת בדיוק יצא הזיכרון החרדי, הוא ביקש לטשטש את קו השבר. הזיכרון החרדי לא רק ביקש להתמקד בעולם שהיה, הוא ביקש להתמקד בעולם התורה שחרב, הוא ביקש ליצור רצף והמשכיות לעולם שחרב. אבל הוא ביקש לעשות עוד דבר, וכאן החידוש על פני דפוסי הזיכרון היהודי בעבר, העולם החרדי שלאחר השואה ביקש לטעון שהוא משחזר בדיוק את העולם שחרב: 'פונוביז' קמה לתחייה'. עובדה זו תתבאר על רקע מהותה של האורתודוקסיה ומאבקיה בעולם המודרני.
ידועה סיסמתה של האורתודוקסיה בעולם המודרני אותה טבע החתם סופר: 'חדש אסור מן התורה'. במובן ראשון מובנת סיסמה זו כאיסטרטגיה כנגד החידושים והשינויים אותם הציע התנועה הרפורמית או אף תנועות אחרות מתונות יותר. ואולם למעשה לסיסמה זו משמעות עמוקה וחשובה יותר, היא מגיבה לאתגר העמוק והאמיתי שהציבה המודרנה וההשכלה אל עולם המסורת, האתגר של הכנסת מימד הזמן אל חקירת הטקסטים המקודשים. החשיבה ההיסטורית יצרה נתק בחשיבה היהודית המסורתית, היא בקשה לתאר את הספרות הדתית ואת תולדות ישראל בכלל כמציאות דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. ספרו של ר' נחמן קורכמל הוא למעשה התגובה הראשונה לאתגר זה, רנ"ק אכן ביקש להשתחרר מן הדוגמטיות ולהבין כל טקסט בהקשר זמנו. השם אותו בחר לספרו – מורה נבוכי הזמן – בא להדגיש את העובדה שהנבוכות של הזמן הזה נובעת מחדירתו של מימד הזמן לתודעה. בעידן הטרום מודרני יכלו חכמים לשמר את המסורות שלהם תוך ריבוד היסטורי, לא היה בכך כל איום. בעידן הטרום מודרני הפירוש החדש מעולם לא הובן כתוצר של הזמן אלא פרי עיון טהור של הטקסט. התפתחות הפירושים נתפסו כתוצר של התקדמות והעמקת העיון. הקורא החדש התמזג עם הטקסט ומעולם לא יצר הבחנה בינו ובין מושא פרשנותו. התלמוד הבבלי פותח את הדיון שלו על כל הלכה שבמשנה בשאלה: 'מנא הני מילי' [=מנין מילים אלו, מה מקורה של הלכה זו], תשובתו תמיד במישור הפרשנות והדרשה של פסוק מפסוקי התורה, כתוצר טבעי וקוהרנטי של עיון והליך פרשני טהור. בניגוד לרצון לבקר את העבר ובשאיפה להשתנות המאפיינת את החברה המודרנית, החברה המסורתית מאופיינת בטשטוש השינוי והדחקתו, השינוי תמיד מוסבר בכלי העבר, החדש תמיד מוצג כתוצר טבעי של הישן. החוקרים המודרניים חיפשו תשובה אחרת לשאלה התלמודית הקלאסית 'מנא הני מילי', הם חיפשו תשובה במימד הזמן. הריבוד ההיסטורי שבין התלמוד ומפרשיו לא היוה כל בעיה בעידן הטרום מודרני, הוא נתפס כהמשכיות טבעית, כפרשנות טבעית ואוטנטית של הטקסט הקדום יותר המנותק מכל השפעה חיצונית. החקירה המודרנית שבקשה לחשוף את השפעות הזמן על ההלכה, לא רק ערערה את סמכותה של ההלכה, אלא גם דחקה וצמצמה את כושר פעולתם של דַבָּרֵיהָּ, מעתה קשה יהיה לומר על החדש: ישן הוא.
בכך אני סבור שיש להבין את ההבדל שבין הזיכרון היהודי המסורתי ובין זה המודרני, ואף את ההתנגדות של ההנהגה הדתית לשימוש בדפוסי זיכרון מסורתיים כקינות. התמקדות בשואה ובשברה מחדדת ומעצימה את העובדה שהעולם שהיה לא ישוב להיות וכי העולם ההולך ונבנה חדש הוא. בעולם הטרום מודרני לא עמדה בעיה זו בפני אדריכלי הזיכרון המסורתי. בעולם המסורתי נתפסה ההוייה כרצף של קיום בלתי משתנה, אך בעולם המודרני יש לנהל מלחמה על תובנה זו. העולם הרבני מבקש להחיות את העולם שלפני השואה, ולשמר את העולם החדש, כאן ועכשיו, בדמותו של העולם הישן. ככל שיחודד השבר כן תועצם הטענה שהעולם ההולך ונבנה שונה ואחר הוא.
4. זיכרונות מתחרים
כל זיכרון בורר לו את הדבר שאותו הוא רוצה להציל מן השכחה. זיכרון של קהילה מוכה, טרופה וחסרת ישע, או לחלופין זיכרון של עולם תרבותי תוסס ומפואר שנטרף. כל אחת מן התמונות הללו ממדרת את צרתה, כל זיכרון מעוצב גם באמצעות מה שמושכח. כל זיכרון גם משרת את מטרותיה העכשוויות של קבוצתו. האחד ביקש להדגיש את המשבריות שבשואה כדי לבדל את העידן החדש מן העידן שלפני השואה, ולקדם באמצעותו את הצידוק המוסרי וההכרח שבבניית העולם החדש. האחר, ביקש להשיג את ההפך, להבין ולהכיר את העולם שחרב כדי לפתח את העולם העכשווי לאורו, ולטעון כי קבוצתו מהווה המשך אותנטי לעולם שחרב. התגוששות זו שבין הקבוצות השונות בחברה הישראלית על תכניו ודרכי הסדרתו של זיכרון השואה היא דוגמה טובה להיותו של הזיכרון הקיבוצי תופעה חברתית המנוהלת ומונחלת על ידי מנהיגות או אליטה חברתית מתוך שיקול דעת והגדרת יעדים ומטרות.
לזיכרון הקיבוצי היהודי היה מקום מרכזי בהגות הציונית. הציונות בקשה לעסוק בעיצובה מחדש של הזהות היהודית, ובשל כך הייתה צריכה לערוך מחדש את תכני הזיכרון הקיבוצי, למיין מחדש מה שוכחים ומה זוכרים, זיכרונות תקפים הושכחו ונשכחות הועלו מתהום הנשיה. עובדה זו, כמו גם סמיכות הזמן שבין השואה ובין הקמת המדינה, הקנו לזיכרון השואה מקום מרכזי בשיח הציבורי הגלוי והסמוי על מהותה של המדינה היהודית, יעדיה ומטרותיה. התמקדות הזיכרון בחורבן עצמו והשכחת העולם שחרב על ערכיו ותרבותו, שירתו היטב את השיח הזה ואת יעדיה של המדינה כפי שראו אותה מנהיגיה. ראשית, היא חידדה והעצימה את הטיעון על היעלמותו של עולם הגלות הישן. שנית, מדינת ישראל הוצגה כעולם יהודי חלופי, עולם יהודי המושתת על עולם ערכים לאומיים והשונה במהותו מעולם הערכים הדתי ומערכי הגלות. שלישית, חיים לאומיים וריבוניים נורמליים ימנעו התרחשותן של קטסטרופות שהן תוצאה של האנומליה שבגלות.
מנגד, העולם הדתי ביקש לעצב זיכרון קולקטיבי חלופי. ההנהגה הדתית ביקשה להזכיר את העולם שחרב ולהעצים את עובדת היותו עולם רוחני תוסס. היא ביקשה להתרחק ככל האפשר מן הרעיונות המונחלים באמצעות הזיכרון הישראלי ובודאי לא יכלה לקבל את השאיפה להשכיח את התרבות היהודית שנוצרה בגלות. באמצעות הזכרת העולם הישן כעולם מושלם מבחינה מוסרית, עולם של תורה וחסידות, והשכחת כל פן אחר של עולם זה, הם ביקשו לעצב בקרב קהלם, ובקרב החברה הישראלית בכללה, את זיכרון העולם שחרב בדמותו של העולם שהם בונים עכשיו. כפי שראינו הם ביקשו למקם את השואה על רצף הקטסטרופות של היהודים, אך חשוב מכך, את קהילתם הנבנית הם ביקשו למקם על רצף והמשכיות של העולם היהודי שלפני השואה. ככל זיכרון, גם הזיכרון הזה כרוך בשכחה, לעיתים מכוונת ומודעת. כל מה שהיה בעולם שחרב ואינו קשור לעולם התורה, נמחק מן התודעה. העולם היהודי שאינו מכונס בהיכלות הישיבה ובחצרות החסידים הושכח לחלוטין. גם חוסר האונים של היהודי בגלות סולק מן הדיון והתודעה, משום שהוא מעורר את טענותיו של הזיכרון הנגדי. מנגד הודגש מקומו של 'מקדש השם', הגיבור היהודי האמיתי. לחורבן עצמו, אין מקום חשוב בזיכרון הזה, אלא במידה והוא מהווה בבואה להבנת עולם הערכים של היהודי ערב השואה.
לתכני הזיכרון ישנה כמובן השפעה גם על דפוסי הזיכרון. הזיכרון הדתי ראה עצמו כזיכרון מתגונן. הזיכרון הישראלי ביקש למדרו מן העולם הנזכר, להשכיח את 'קידוש השם' בשואה, ובעיקר את העובדה שהעולם שחרב בשואה היה בעיקרו עולם דתי, תוסס ויוצר מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית. ככזה, לא יכול היה הזיכרון הדתי לאמץ את דפוסי הזיכרון של הזיכרון הישראלי ההגמוני. מאבק על עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי באותם כלים של הקבוצה ההגמונית באותם השנים – טקסים, עצרות, טקסטים – נועד מראש לכישלון ברור. לפיכך הם פנו לדפוסי זיכרון שונים לחלוטין, דפוסי זיכרון שכפי שראינו יש להם שורשים עמוקים במסורת היהודית. הישיבות היו למרחבי הזיכרון והספרים של גדולי התורה ערב השואה מלאו את מקומם של קינות או של טקסטים אחרים בעצרות וטקסים.
המלחמה על זיכרון העבר היא חלון בעדו ניתן להשקיף אל המאבק על עולם הערכים של החברות הנאבקות בהווה. יחד עם זאת, ועל אף ההבדל העקרוני והמהותי שבין העולמות שכל אחד מן הזיכרונות מבקש לקדם, ישנו גם מכנה משותף חשוב בין שני הזיכרונות הללו. ראשית, שניהם מהווים ביטוי עז לרצון החיים הקולקטיבי של היהודים וביטוי למחויבותם להמשך הקיום וההיסטוריה היהודית, המטרה המשותפת שהם משרתים היא בנייתו מחדש של העולם היהודי. יתרה מכך. עמדנו על כך שהחברה החרדית מבקשת לטשטש לא רק לחדש את רצף הדורות, אלא למעשה לטעון לזהות בין העולמות. אמירה זו יש לסייג מעט. מתוך הטקסטים בוקעת גם, אף אם בקול ענות חלושה, הידיעה כי אף אם נחדש את הרצף, זהות לא תהיה. הקול המפליא ויתכן אף המרגש ביותר בקשר זה הוא דווקא קולו של החזון אי"ש. הוא כזכור דיבר על כך שהישיבות באירופה הן הן ישיבות בבל שנדדו במשך מאות שנים 'חלפו שמותיהם אבל לא חלפו נפשם', אך יחד עם זאת אין הוא רואה בתחנה החדשה שלב נוסף בנדודים. את הקמתן של הישיבות בארץ ישראל אחרי השואה הוא מגדיר הרב האנטי ציוני כך: 'זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי ארץ הקדושה הנתנה לאבותנו לנחלת עולם'. מה שהיה לא יהיה. עכשיו התורה אינה נודדת, היא חוזרת. בין הזיכרונות המתחרים משותף לא רק רצון הקיום של הקיבוץ היהודי, אלא גם משמעותת השיבה אל הארץ. זאת בלא לטשטש את התהום בלתי ניתנת לגישור הרובצת ביניהם בשאלה מהו הדבר שאותו צריך לבנות, עולם יהודי שונה וחדש, או שיקומו ושחזורו של העולם שאבד.
ביבליוגרפיה
• אבנרי, ספרות ההלכה = י' אבנרי, 'ספרות ההלכה בימי השואה', סיני, ירחון לתורה ולמדעי היהדות, צב (תשמ"ג), עמ' קעב.
• אונגר, אדמורים = מנשה אונגר, אדמורי"ם שנספו בשואה, ירושלים תשכ"ט*
• אורבך, בעלי התוספות = א' א' אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, ירושלים תש"מ.
• איבשיץ, בקדושה ובגבורה = י' אייבשיץ, בקדושה ובגבורה: פרקי קידוש השם ומסירות נפש, אסופה תיעודית על האמונה כגורם משפיע בתקופת השואה, תל-אביב תשל"ו.
• אליאב, אני מאמין = מ' אליאב, אני מאמין: עדיות על חייהם ומותם של אני שאמונה בימי השואה, ירושלים תשכ"ה.
• אליאך, תגובה לאסון השואה = יפה אליאך, 'תגובה לאסון השואה במסגרת יהודית מסורתית', י' גוטמן ג' גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגרפיה, ירושלים תשמ"ג, עמ' 591 ואילך.
• אפלפלד, זיכרון אישי = א' אפלפד, 'זכרון אישי וזכרון קיבוצי –שיחה', י' רפל עורך, זכרון סמוי זכרון גלוי: תודעת השואה במדינת ישראל, עמ 17.
• אפרתי, מגיא ההריגה = ש' אפרתי, מגיא ההריגה: ספר שאלות ותשובות שנתעוררו בתקופת השואה ובעקבותיה, ירושלים תשכ"א.
• אפרתי, מעמק הבכא = ש' אפרתי, ספר מעמק הבכא: שאלות ותשובות, בירור לאור ההלכה של שאלות שנתהוו לרגלי האסון [...] ,ירושלים תש"ח.
• ארזי, קינות = ר' ל' ארזי, ב'קינות' עם הגאון רי"ד סולוביצ'יק, שנה בשנה, תשמ"ב, עמ' 320.
• אש, קידוש החיים = ש' אש, 'קידוש החיים בתוך החורבן', בתוך ספרו: עיונים בחקר השואה ויהדות זמנינו, ירושלים תשל"ג.
• אשרי, שו"ת ממעמקים = א' אשרי, ספר שאלות ותשובות ממעמקים, א-ה, ניו-יורק, תשי"ט-תשכ"ט.
• ביאלר, אשדות ימים = י' ל' ביאלר, אשדות ימים, ירושלים תשי"ז.
• באומל, לזכרון עולם = י' ת' באומל, 'ל"זכרון עולם": הנצחת השואה בידי הפרט והקהילה במדינת ישראל', יואל רפל (עורך), זכרון סמוי זכרון גלוי: תודעת השואה במדינת ישראל, תל-אביב 1998.
• באומל, קול בכיות = יהודית תידור באומל, קול בכיות: השואה והתפילה, רמת גן 1992.
• בן עמוס, טקסים = אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל, 'טקסים חינוך והיסטוריה, טקסי יום הזיכרון ויום השואה בבתי הספר בישראל', ר' פלדחי וע' אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה: הקשרים תרבותיים ופולטיים, ירושלים תשנ"ט, עמ' 469-474.
• בראון, דיסרטציה = החזון אי"ש : הלכה אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג תשי"ד), דיסרטציה, ירושלים תשס"ד.
• בראון, החזון איש = ב' בראון, 'מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)', שני עברי הגשר, מ' בר-און וצ' צמרת (עורכים), ירושלים תשס"ב, עמ' 364.
• ברזובסקי, קונטרס ההרוגה עליך = שלום נוח ברזובסקי (האדמו"ר מסלונים), קונטרס ההרוגה עליך: אסופת מאמרים על השמדת יהדות אירופה בשנות השואה ת"ש- תש"ה ועניני גלות וגאולה, ירושלים תשמ"ח.
• גולדברג, השואה בעיתונות = ע' גולדברג, 'השואה בעיתונות החרדית בין זיכרון להדחקה', יהדות זמננו 11-12, תשנ"ח, עמ' 155.
• גורני, אושוויץ = יוסף גורני, בין אושוויץ לירושלים, תל-אביב 1998.
• דון יחיה, זיכרון ותרבות פוליטית = E. Don-Yehiya, Memory and Political Culture: The Israeli Society and the Holocaust, Studies in Contemporary Jewry, 9. 1993. p. 139
• דון-יחיה, ממלכתיות = א' דון-יחיה, 'ממלכתיות, שואה ו'מסרים חתרניים', אלפיים 20, 2000, עמ' 81.
• הברמן, ספר גזירות אשכנז = הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת: דברי זכרונות ופיוטים, מהדורה שניה, ירושלים תשל"א.
• הוטנר = Y. Hutner, Holocaust, The Jewish Observer, vol.12 (8), October 1977, pp. 1-9
• היינמן, דרכי האגדה = י' היינמן, דרכי האגדה, ירושלים תשי"ד.
• הנקין, יום הזיכרון = י' ה' הנקין, ' יום הזכרון לחורבן יהדות אירופה והאם חכמיה טעו בהנהגה', שנה בשנה, תשנ"ב, 291.
• הר, תפיסת ההיסטוריה = מ' ד' הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ג', ירושלים תשל"ז, עמ' 129.
• הריס, מנה"מ = J. M. Harris, How Do We Know This?: Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, SUNY 1995.
• הרצוג = כל כתבי מרן הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, פסקים וכתבים, כרך ב, שאלות ותשובות בדיני אורח חיים, ירושלים תשמ"ט.
• הרצקה, דברי דרישה = דברי דרישה והתעוררות לאמירת קינה ביום תשעה באב : לזכר קדושי ישראל שנשמדו באירופה בשנות תרצ"ט-תש"ה, יוצא לאור ע"י ועד המעוררים לאמירת קינה לקדושי אירופה, ניו-יורק 1984.
• וולבלובסקי, יום השואה = J. B. Wolowelsky, Observing Yom Hasho'a, Tradition 24(4), 1989, p. 46
• וולף, דברי רבותינו = א. וולף, 'דברי רבותינו על גזירת אירופה', השקפתנו, ד', עמ' 192.
• ויץ, עיצוב זיכרון השואה = י' ויץ, 'עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית בשנות החמישים', י' גוטמן (עורך) תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 473.
• זיידמן, אישים = הלל זיידמן, אישים שהכרתי: דמויות מעבר קרוב במזרח אירופה, ירושלים תש"ל.
• זרובבל, שורשים = Y. Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israel, Chicago, 1995, p.13-15.
• ירושלמי, זכור = ח' י' ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב 1982.
• כהן, פאר הדור – ש' כהן, פאר הדור: פרקים ממסכת חייו ויצירתו של גאון דורנו מרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, בעל חזון איש, בני-ברק תשכ"ט.
• לאור, היבטים = דן לאור, ש"י עגנון: היבטים חדשים, תשנ"ה.
• מאיר, זכור = מ' מאיר, 'זכור הנאקות ורעש הצעקות': קינות לתשעה באב לזכר השואה, ירושלים תשס"ג.
• מיה, הרב עמיטל = מ' מיה, הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה, אלון שבות, תשס"ב.
• מייזליש, מקדשי השם = צ' ה' מייזליש, שאלות ותשובות מקדשי השם, שיקגו תשט"ו.
• מירסקי, מוסדות = ש' ק' מירסקי, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, ניו-יורק תשט"ז.
• מכמן, המחקר = ד' מכמן, 'המחקר על אורח חייו של הציבור הדתי תחת השלטון הנאצי', י' גוטמן ג' גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגרפיה, עמ' 605.
• מכמן, השפעת השואה = ד' מכמן, 'השפעת השואה על היהדות הדתית', י' גוטמן (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 613.
• מכמן, ואמונה = ד' מכמן, 'ואמונה עניתני: על מגמות באמונה בימי השואה', מלאת, א, תשמ"ג, עמ'341.
• מנדלס, זיכרון = Doron Mendels, Memory in Jewish, Pagan and Christian Societies of the Graeco-Roman World, London-New-York, 2004.
• פוקס, השואה = א' פוקס, השואה בספרות הרבנית: שו"ת ודרשות, ירושלים תשנ"ה.
• פייקאז, השואה וספיחה = מ' פייקאז, השואה וספיחה בספרים העבריים שיצאו לאור בשנים 1933-1972, הוצאת יד ושם תשל"ד.
• פקנהיים, אמונה = על אמונה והיסטוריה: מסות ביהדות זמננו, ירושלים תשמ"ט.
• פקנהיים, השואה כאירוע חסר תקדים = א' פקנהיים, השואה כאירוע חסר תקדים בפילוסופיה ובתיאולוגיה, דעת 15, תשמ"ה, עמ' 121.
• פרבשטין, בסתר רעם = א' פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב.
• פרגר, אלה שלא נכנעו = מ' פרגר, אלה שלא נכנעו: קורות תנועת מרי חסידית בגיטאות, א-ב, ירושלים תשכ"ג.
• פרגר, נצנוצי גבורה = מ' פרגר, נצנוצי גבורה: עלילות קידוש השם בימינו, תל-אביב, 1952.
• פרידלנדר, השואה = ש' פרידלנדר, השואה בין זיכרון להיסטוריה, מדעי היהדות 30, עמ' 11. פרידמן, החרדים והשואה = M. Friedman, "The Haredim and the Holocaust," Jerusalem Quarterly 53, 1990, pp. 86-105
• קול, אחד בדורו = ש' קול, הרב מפונוביז': קורות חייו, מאבקו ופועלו: החלק הביוגרפי, תל אביב תש"ל.
• קפלן, החברה החרדית = ק' קפלן, החברה החרדית בישראל ויחסה לשואה: קריאה חדשה, אלפים 17, 1999, עמ' 176.
• קרליץ, קובץ אגרות = א' י' קרליץ (החזון איש), קובץ אגרות מרן החזון איש זללה"ה, (ש' גריינמן, עורך), בני ברק תש"ן.
• רוזן, קינות השואה = י' רוזן, קינות שואה לתשעה באב: פרשה עלומה במפעלו של הרב מ' מ' כשר זצ"ל, צהר ו', ת"א תשס"א? , עמ' 153-164.

• רוזן-צבי, החולה המדומה = י' רוזן-צבי, החולה המדומה – צידוק השואה במשנת הרב צבי יהודה קוק וחוגו, תרבות דמוקרטית, 6 תשס"ב, עמ' 165.
• שביב, זכרון לשואה = י' שביב, 'זכרון לשואה: יום הזיכרון – יום הקדיש הכללי', א' ורהפטיג (עורך) הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה, חלק ב, ירושלים תשס"ב, עמ' 445-471.
• שביד, בין חורבן לישועה = א' שביד, בין חורבן לישועה: תגובת של הגות חרדית לשואה בזמנה, תל אביב תשנ"ד.
• שביד, מאבק עם שחר = א' שביד, מאבק עד שחר, תל אביב תשנ"א.
• שביד, האם השואה היא אירוע חסר תקדים, עיון לז, תשמ"ט, 271.
• שורץ, השואה = י' שוורץ וי' גולדשטיין, לקט דברים בנושא חורבן יהדות אירופה ת"ש-תש"ה מתוך אספקלריה של תורה, ירושלים תשמ"ז.
• שטאובר, הלקח לדור = ר' שאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, ירושלים תש"ס.
• שטיינברגר, עשרה בטבת = י' א' שטיינברגר, 'עשרה בטבת: יום השואה שהפך ליום הקדשי הכללי' (קורותיה של תקנה), שנה בשנה תשנ"א, עמ' 378*
• י' א' שטיינברגר, עשרה בטבת כיום השואה (התקנה המקורית של הרבנות הראשית נוכח קביעת הכנסת. עיון רעיוני), שנה בשנה תשנ"ב, עמ' 311.
• שפיץ, קביעת יום תענית = אריה ליב שפיץ, 'על דבר קביעת יום תענית על הרוגי החורבן הי"ד', המאור לג, ה (תשמ"א), 13.
• שפירא, ההיסטוריה של המיתולוגיה = א' שפירא, 'ההיסטוריה של המיתולוגיה – קווים להיסטוריוגרפיה על אודות בן-גוריון והשואה', אלפיים: כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות קובץ 18, תשנ"ט 1999. עמ' 24)