אני מצערת את אמא שלי

שאלה

ב"ה

שלום לכבוד הרב,

אני נמצאת בדילמה הקשה והכואבת של חיי.

הקב"ה כנראה מנסה אותי אבל אני לא מצליחה.

אז ככה, הכרתי בחור, יצאנו במשך שנה.

אני לא מעוניינת בו וניסיתי לסיים את הקשר כמה פעמים. בשל לחצים כבדים מאוד מאוד מאוד המשכתי לנסות ולפתח את הקשר עוד.

הזמן עבר וכלום לא השתנה. אני לא אוהבת אותו ולא רוצה אותו. הזמן עובר והבחור נקשר אלי מאוד, יש דיבורים על חתונה. ההורים שלו ושלי מדברים על לעשות וורט ולקנות טבעת, ואני מרגישה אבודה. החלטתי בצער רב ובלב לא שלם שפה זה נגמר ונפרדנו. פגעתי בו מאוד, ובצדק.

הבעיה האמיתית: אמא שלי לקחה את הפרידה באופן קשה מאוד מאוד מאוד. לטענתה אני זורקת לפח בחור זהב.

היא בוכה כל הזמן!!!!!

יושבת לבד עם עצמה, בחושך, חושבת, בוכה.

היא רבה איתי, כועסת, מאוכזבת. לפעמים לא מדברת איתי. לפעמים מתעלמת. לפעמים מעליבה ופוגעת (ברור לי שלא מרוע). אני באמת רוצה לכבד אותה אך לא מצליחה. אנחנו רבות. אני לפעמים מתעצבנת עליה וצועקת. ואני לא רוצה!

אני פשוט לא יכולה להתחתן עם בחור שאני לא רוצה. לא מסוגלת!

הכי כואב לי שאני מצערת אותה. פשוט ככה. פוגעת בה. קשה לי לראות אותה במצב הזה. לפעמים אני חושבת להתחתן איתו בכח, גם בלי רצון, רק כדי לתת לה קצת נחת, להחזיר לה את שמחת החיים. שתהיה שוב מאושרת.

אני לא יודעת למה היא מגיבה ככה. למה היא לא מבינה שלא טוב לי איתו? אני רוצה להתחתן עם אדם שאני אוהב וארצה להיות איתו.

למה להגיע למצב כזה?

קשה לי מאוד. למרות הכל זאת אמא שלי.

אני לא מצליחה לקיים את מצוות כיבוד הורים. הורים שנתנו לי הכל ועדיין נותנים מכל הלב.

כואב לי. אני שבורה.

לחשוב שפעם היינו הכי קרובות. ממש חברות.

ואיפה אנחנו היום...כמו שתי אויבות.

אשמח לקבל עצה/המלצה/הכוונה/עזרה, כל דבר-

מה עושים במקרה כזה?

תודה מראש!

תשובה