איך לשמוח?

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד), מכריז רבי נחמן, ומוסיף: "וצריך האדם להכריח את עצמו להתחזק ולהיות שמח תמיד" (שיחות הר"ן כ'). אולם למרות החשיבות הרבה שרבי נחמן וכן רבים אחרים, כפי שנראה להלן, מיחסים לענין השמחה, נדמה ענין זה לרוב בני האדם כפחות-ערך. וכמו שכותב רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה (ענין ההתחזקות בשמחה) מעוצם ההרפתקאות העוברות על כל אחד בגוף ובנפש, וההתגברות גדולה ועצומה כל-כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש, אף גם זאת, אשר תתגבר מאד מאד על האדם הקלות, שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הזה עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל" ("כוכבי אור" חלק "ששון ושמחה" בפתיחה).

גם בפני האדם המאמין בחשיבותה ונחיצותה הגדולה של השמחה עדיין ניצב קושי עצום. לכן, ממשיך רבי נחמן וכותב ש"לזכות לשמחה קשה וכבד יותר מכל העבודות" (שיחות הר"ן כ"ו).

שמחה, אם כן, היא תוצאה של עבודה ומאמץ. היא איננה, כפי שנדמה לרבים, דבר שאינו תלוי באדם, המופיע ונעלם כתוצאה מהשפעות חיצוניות - אלא מצב נפשי שבכוחו וביכולתו של האדם לעוררו, ללבותו ולחזקו בבחירתו החופשית.
ואין זו תוצאה של "עבודה" סתם, אלא העבודה הקשה ביותר מכל העבודות, יותר מסיגופים ותעניות, יותר מהתיגעות בעיון התורה, משבירת כעס ושאר מידות רעות.

מצב הגוף - ראי הנפש

מבנה גוף האדם ואבריו הוא השתלשלות והתגלמות של סודות עליונים ונשגבים.
כנגד כל כח וספירה קיים אבר רוחני בנפש האדם וכנגדו קיים אבר גשמי בגוף הגשמי.

על פי הקבלה, מורכבת המציאות מארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (המרומזים בארבע אותיות שם הויה, וכן בארבע יסודות - אש, רוח, מים, עפר).

אותם עולמות "משתקפים" גם ב"עולם הקטן", הוא האדם, וכנגדם קיימות באדם ארבע "מרות": מרה לבנה (בראות), מרה ירוקה (במרה), מרה אדומה (בכבד), ומרה שחורה (בטחול).
המרה השחורה, המכוונת כנגד היסוד הגשמי ביותר, הוא העפר, מכילה למעשה מעין סם חריף. חלק מזערי מסם זה מגיע אל הקיבה ושם מסייע בפרוק המזון ועיכולו.
אולם מאחר שהאדם מורכב גם מגוף וגם מנפש, משפיעים התהליכים הגופניים על נפשו והתהליכים הנפשיים על גופו. אחד ממצבי הנפש הקטלניים ביותר ובעלי ההשפעה ההרסנית ביותר על הגוף (ובוודאי על הנפש) הוא העצבות.
כשאדם שרוי בעצבות, מבאר רבי נחמן, מייצר גופו מרה שחורה בכמות מוגברת, וזו פוגעת ומעכבת את זרימתם של כל כוחות החיים שבו, עד כדי טשטוש ועכוב תפקודו התקין של המח.
וכן כותב רבי נחמן: "על ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו"... (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').

מהו בעצם חולי? חולי הוא מצב שבו אין האברים מתפקדים כראוי וכביכול שרויה "מחלוקת" ביניהם.
אותו חוסר סדר והרמוניה בכוחות הגוף הגשמיים נובע ממצב דומה באברי הנפש הרוחניים, כפי שביארנו לעיל.
סילוק החולי, אם כן, חייב להתחיל במיגור הסיבות הנפשיות שהצמיחו אותו.

שמחה - שפע בלתי פוסק

"כל החולאים הבאים על האדם - כולם באים רק מקלקול השמחה", מכריז רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ד), ומאריך שם עוד בביאור הענין, שיש עשרה סוגים של דופק (ועל פי הדופק ניתן, כדבריו, לדעת את מצב בריאותו של האדם), וכנגדם ברוחניות קיימים "עשרה מיני נגינה", שהם עשרה מיני "תדרים" של זרימה הנשפעים לאדם מלמעלה.
וכשאותם עשרה מיני נגינה "מנגנים" וזורמים כראוי, אזי גם הדופק, דהיינו קצב זרימת הדם, תקין וסדיר.

"והכלל", מסיים שם רבי נחמן את דבריו, "שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, ועל כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל"...

הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד לאדם כח ואנרגיה שדי בהם בכדי לקיים את גופו ונפשו בטוב ובנעימים לאורך ימים.
כל קלקול בתפקוד הגוף והנפש בא מצד האדם, ובסיבתו בלבד "חוסם" האדם את הנתיב לאותו שפע אלוקי, ממש כשם שדבר מה גשמי הניצב מול אור השמש יוצר צל ומונע מאורה להגיע אל המקום שמתחתיו.
אותן "חסימות" עשויות, במוקדם או במאוחר, "להשתלשל" ולהתבטא גם בגוף ממש.
והפתרון? שמחה, הלא היא פתיחת ו"ניקוי" כל ה"ערוצים" בין האדם לאלוקיו, מקור השפע העליון, ונתינת אפשרות לאורו לחזור ולמלא את ישותנו חיות. (ומי אינו חש, בשעת שמחה, עד כמה גופו "קל" יותר? עד כמה פשוט ומושג יותר לפעול ולהצליח. כמה מרץ מעניקה השמחה, ולעומת זאת, כמה כבדות, רפיון ידיים וקושי מלווים את תחושת העצבות, הבאה מיסוד העפר).

התעלות מעל הטבע

אמנם, כבר הזכיר רבי נחמן בדבריו כי "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן". ולכן השמחה איננה "מצרך" מצוי, ולא רבות הסיבות המזדמנות בחיי האדם המעוררות אותה.
אולם רבי נחמן איננו מדבר על שמחה "מזדמנת", כזו המתעוררת בלב האדם משהוגשמו משאלותיו, או כשהוא חש שבע רצון.
המדובר על שמחה "נשלטת", שמחה שניתן למצוא ו"לגייס" אותה בכל מצב, ואף במצב של קושי, גם בעת שאין הדברים מתנהלים כרצוננו.

"צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה"!
כאן מדובר על מאמץ, לא על דבר שמתרחש ממילא. אולם אם נזכה ללמוד את הסוד הזה, למצוא שמחה בכל מצב, לא תהיה מניעה בעולם שתוכל למנוע בעדנו לחיות באופן הרמוני ונקי, ללא תחלואי גוף ונפש.

"כל השמחות - הן רק בשעתן", כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג), "כגון למשל שמחה של חתונה או ברית, השמחה היא רק בשעתה, ואם יסתכל על הסוף, אין שום שמחה בעולם, כי סוף אדם למות".
כלומר, כל אותן שמחות הממלאות את ימינו ואשר נובעות מתוך התמלאות מאוויים, אינן שמחות של ממש, כי אותם דברים שאנו שמחים בהם בסופו של דבר יאבדו ויכלו.

"אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף - אז יש לו לשמוח מאד, כי סוף כל סוף, דהיינו התכלית - הוא טוב מאד".
האמונה בתכלית, בבורא המנהיג את הכל ומכוון את הכל אל תיקונו הנצחי, היא היא לבדה שורש השמחה האמיתית, וככל שתתעצם האמונה הזו, כך תתעצם השמחה המתלוה לה.

תכלית המסע

למה הדבר דומה? לאדם הנוסע ברכבת. ישנן במהלך הנסיעה כל מיני שמחות קטנות - הכסא נוח לישיבה, הנוף המתגלה לעיניו מרהיב עין, או שחברו לספסל מסביר לו פנים.
ויש כל מיני התרגזויות קטנות, כשלא נוח לו כל כך וכו'. אך אלו כמו אלו - אינם חשובים כלל ועיקר, ואם שמחתו או צערו נובעים רק מהם - אין אומלל ונלעג ממנו.

יעד הנסיעה, והידיעה שבסופו של דבר היא תסתיים, על כל "שמחותיה" ו"צרותיה" והוא יגיע לביתו, הם הם הסיבה האמיתית לשמחתו, וכשיזכור אותה, הלא בנקל יתגבר על ה"צרות" המלוות את הנסיעה, אף לא יתרשם במיוחד מ"שמחותיה", כי בסופו של דבר, כדאי וכדאי לסבול קצת אי נוחות ומצוקות זמניות, מאחר ואלו אינם אלא התרחשויות חולפות בדרך אל יעדו האמיתי, הנצחי...

המהות הפנימית - שמחה

אספקט נוסף בענין השמחה אנו מוצאים ב"מעשה בשבעת הקבצנים". שם מספר רבי נחמן אודות מלך אחד, שהיה לו בן יחיד ואהוב, ועוד בחיי המלך עשה משתה גדול לבנו, למסור לו את המלוכה. ובתוך שמחת המשתה אמר המלך לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה"...

המלך, הוא הקדוש ברוך הוא, מלכו של עולם, רוצה למסור לנו, בניו האהובים, את המלוכה בעולמו (כאן כדאי להעיר ש"מלוכה" אין פרושה שלטון מדכא המצטייר, מן הסתם, בדעתנו. כי אם, כהגדרת רבי נחמן, "להאיר בלב חברו השגות אלוקות". שלטון אמיתי על הזולת פרושו השפעת טוב, סיוע בתקונו, מבלי להשתמש בזולת לצרכיו האנוכיים של השליט).

באותו "טקס הכתרה", שנעשה מן הסתם, בעולם העליון, אומר המלך לבנו שהוא "חוזה בכוכבים" את ירידתו מן המלכות. על פי טבע העולם, וטבע הסכנות הרוחניות המצויות בו, מן הנמנע הוא שהאדם לא ישגה וימעד, ולו במעט, ממדרגתו הרוחנית, מדרגת בן המלך. ועל כן, מודיע המלך לבנו על העתיד להתרחש עימו, אולם בנוסף להודעה זו הוא נותן לו עצה: "בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה"...
עצה מוזרה, כמעט בלתי אפשרית... תארו לעצמכם בן מלך שהורגל בנימוסי המלכות, בפאר וביופי של הארמון, בכל מעדני עולם, והוא מושלך אל הרחוב עירום וחסר כל, אובד דרך, רחוק מגדולתו.
...היתכן לייעץ לו להיות בשמחה? הכיצד?

אלא שכאן מלמד רבי נחמן את האדם אמת גדולה על עצמו, ועצה עמוקה לתקון נפשו. בן המלך המושלך מן הארמון, איננו חדל בשל כך להיות בן מלך. את שייכותו הטבעית לאביו לא יוכל שום כח שבעולם להכחיש. הוא עלול להקלע למצבים, אבל השפלות לא תהיה לעולם מהותו!
מצב מול מהות. אלו הן מילות המפתח בגישה זו. היודע להבדיל בין שתיהן, ידע גם לשמוח, ולו במצב הירוד ביותר.
"בנים אתם להשם אלוקיכם", כותב הקדוש ברוך הוא בתורתו. מצד המהות, לנצח קשורים הננו לבוראנו, כבן אל אביו. מה שאנו בעצם, דהיינו נשמותינו, אינו אחר מאשר "חלק אלוק ממעל", "ניצוץ" מאור אין סוף, וכמו שתיקנו חז"ל בברכות השחר, שכל יהודי יאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה היא"!

אמנם מטבע הסתבכותנו ברשת החומריות עלולים אנו "לרדת ממדרגתנו", לשכוח את מעלתנו ואף להכשל חלילה בחטא. אולם גם אז, רק מצבנו שפל. מהותנו לעולם מהות בן מלך. וזו היא עצת המלך, "ובכן תראה שלא תהייה לך עצבות כשתרד מהמלוכה. רק תהייה בשמחה..."
שמחה, כי ירידתך היא רק מצב שנקלעת לתוכו, מצב אפשר לשנות. ואילו מהותך, הנצחית, הרוחנית, כבן אל אביו, לעולם לא תוכל להשתנות.

"אזמרה לאלוקי בעודי"

כעת נרחיב את הדיבור על הדרכים להגיע לידי שמחה ולזכות לקנותה.

ראשית, נביא קטע חשוב מ"ליקוטי מוהר"ן" המדבר על הדרך להגיע לשמחה וזו לשונו: "כי זה ידוע שצריך האדם להיזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד מאד. ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא חטאים. (ומשמע מדברים אלו שראשית כל צריך האדם לדעת את האמת על עצמו ועל חסרונותיו ולא לרמות את עצמו, משום שרק אדם המודע לחליי-נפשו יקום ויבקש להם תרופה ומזור, ואילו אותו אדם המתעלם מהם או מדמה בנפשו שמצבו שפיר - שוקע בחולי יותר ויותר, ומצבו הולך ומחמיר). ורוצה הבעל-דבר (הוא היצר הרע) להפילו על ידי זה לעצבות ומרה-שחורה חס-ושלום. אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך הוא לחפש ולמצוא בעצמו איזו מצוה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם-כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה, איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב? כי על כל פנים איך שהוא היתה איזו נקודה טובה במצוה ובדבר טוב שעשה.

[וכותב על זה רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי כל אחד מישראל איך שהוא, מאחר שיש בו איזה ניצוץ דניצוץ מישראל, שהם חלק אלו-ה ממעל, עצם הטוב, אי אפשר בשום אופן שייפול אל הרע לגמרי, שיהיה רשע גמור, ומה שלעינינו נדמה לרע, חס ושלום, הוא מסמיית עינינו מלמצוא בו טוב" {"ביאור הליקוטים" על תורה רפ"ב אות י"א}].

...וזה בחינת "אזמרה לאלוקי בעודי" (תהילים קמ"ו) בעודי דווקא, היינו ע"י בחינת "העוד" שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת עוד מעט ואין רשע, על ידי אותה הנקודה אוכל לזמר ולהודות לה'" (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב).

וכותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "זאת התורה "אזמרה לאלוקי בעודי" צריכים לחזור "וללכת" עימה הרבה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו וחושב על תכליתו הנצחי צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו ולראות לחפש למצוא בעצמו איזה נקודות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים, כדי שלא ייפול בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה שאפשר, ולהפוך כל היגון והאנחה לשמחה" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה הלכה ג' סעיף י').
"ועיקר עליית כל הניצוצות הנידחים הוא ע"י שמחה, כשמתגבר האיש הישראלי אף על פי שעשה מה שעשה, ומשמח את עצמו בנקודה הטובה שמוצא בעצמו עדיין ומהפך כל היגון והאנחה לשמחה, שאומר אדרבא זוהי עיקר שמחתי וחדוותי, שמרוחק כזה, שעשה מעשים כאלה זוכה אף על פי כן לומר בכל יום פעמיים שמע ישראל וכו'... ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד גם-כן ראוי לי לשמוח כל ימי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות, ציצית ותפילין וצדקה ושאר מצוות שאפילו הפחותים שבישראל מקיימים בכל יום. ואם אני עדיין רחוק מהשם יתברך ועדיין לא יצאתי מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, אדרבא, זוהי עיקר שמחתי ביותר שאף על פי כן אני בכלל ישראל ואוכל מצה בפסח ומתענה ביום הכיפורים ויושב בסוכה וכו', וכל מה שהבעל-דבר (הוא היצר הרע) וכת דיליה (ומשמשיו) מכניס בו עצבות ומרה שחורה, הוא שמח ביותר, כי אדרבא, זוהי עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה לגעת בדברים קדושים ונוראים כאלה... כי מי שיש לו מוח כל שהוא ויש לו אמונה שלימה בה' ובתורתו הקדושה יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכים לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים... ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (שם סעיף י"ג).

נמצא, שכל עבודה זו של שמחה בנקודות הטובות היא עבודה שמשמעותה "שמחה אף על פי כן", למרות הסיבות (אפילו הן מוצדקות) להיות בעצבות.
זוהי עבודה עדינה בדקות המחשבה של האדם, שתפקידה לברר טוב מרע, לחפש ולגלות את הטוב, להתבונן בו כראוי ושוב להפריד את הרע שהתגלה בו ולמצוא את הטוב הפנימי יותר. עבודה זו של בירורים במחשבה, בכוחה לתקן את כל מה שקלקל האדם ולהפריד את הרע ממנו באופן ממשי, וכמו שכותב רבי נחמן, שע"י ההתבוננות בטוב שבאדם הוא הופך באמת לזכאי, מנגוע בחטא לטהור ונקי. וכבר הפליג הזוהר הקדוש במעלת התיקונים שנעשים במחשבה וכתב: "כולא במחשבה אתברירו" - הכל מתברר במחשבה (זוהר ח"ב רנ"ד). ודבר זה מובן היטב גם באופן פשוט, מאחר ותחום הדיבור והמעשה בחיי האדם נובעים מתחום המחשבה, אזי כשם שתוקנו המחשבות - הדיבורים והמעשים הנובעים מהן ממילא ימצאו מתוקנים.

כלומר, השלב הראשון למעשה בעבודת בירור עדינה זו הוא, כמו שאמרנו, להבחין ברע שבנפש האדם ובמידותיו.

השלב הבא הוא חיפוש הטוב הקיים בו. השלב שלאחריו הוא חיפוש הנגיעות והפניות שהם "הפסולת" שבתוך הטוב עצמו. ואז צריכה מחשבת האדם לחדור לעומק נקודת הטוב שבתוך "קליפת" הפניות וכו', ובטוב המאיר הזה - לשמוח.

נביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הדבר. (את השלב של "ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא בחטאים" נשאיר לכל אחד לגלות לבדו):
אדם מבין, למשל, שביושבו בארץ ישראל הוא מקיים מצוה חשובה ונעלה, (זהו הטוב המתגלה במבט ראשון). אולם כשיתבונן בעומק הדבר יתכן ויגלה שלמעשה הרי לא עלה ארצה מתוך מסירות נפש, רק נולד כאן שלא בבחירתו (או שעלה ארצה עם הוריו שלא בבחירתו), והוא יושב כאן משום שכאן נולד וכו' (זוהי תמונת מצב מדויקת יותר, המקטינה לכאורה, את מעלת הטוב שבמצוה הנ"ל). אולם, למרות הכל, (וזהו הטוב היותר פנימי), המצב הכלכלי והבטחוני בארץ אינו טוב כל-כך, ואם היה רוצה היה יכול "לברוח" למקום נוח יותר, ואם כן, הרי ישיבתו בארץ מגלה, למרות הכל, אמונה פנימית בקדושת ארץ-ישראל ונכונות לסבול בעבור ישובה.

דוגמא אחרת: אדם נותן מכספו לצדקה (זהו הטוב המתגלה במבט ראשון), אולם כשיתבונן בעומק המעשה יתכן ויגלה שלמעשה אילו לא היה נתבע לא היה נותן מעצמו, וכן יחוש שבנותנו זחה עליו דעתו ונהנה מן העובדה שהוא "בעל המאה", ואולי נתן פחות ממה שהיה ביכולתו לתת, או שלא האיר פניו לעני ופייסו בדברים כראוי וכו', (אלו הן הפניות במעשה הצדקה, ה"פסולת" והרע שבו), אולם למרות הכל, הלא סוף סוף חיסר ממונו ונתן לעני ומי הכריח אותו לזה? והדבר מגלה את אמונתו בחשיבות מצוה זו (וזהו הטוב היותר פנימי).

וכך צריך האדם להתבונן בכל מצוה ומעשה טוב, וללקט את הטוב שבהם כאדם המלקט יהלומים נדירים. אלו, למרות גודלם הזעיר, שווים הון רב, והם הם אשר ביכולתם להעשירו עושר גדול. (אפילו ברע ניתן למצוא "נקודות" של טוב. כשאדם נכשל בעבירה או שאינו מצליח כראוי לעבוד את ה' ומתמלא צער ועצב בשל כך, יוכל לשמח את עצמו בכך שהרי למעשה צערו נובע מאמונתו שמעשהו היה רע בעיני ה', ואמונה זו עצמה היא נקודה טובה ומאירה שיש בו עדיין).

עתה נתבונן במימד נוסף של דרך ההתבוננות בטוב. לכל אדם שבעולם ישנן סיבות רבות להיות בשמחה, שכן תמיד ימצאו דברים, הן בגשמיות הן ברוחניות הגורמים לו אושר ושמחה. לכל אדם שבעולם ישנן, כמו כן, סיבות להיות שרוי בעצבות, שכן תמיד ימצא דבר מה שאינו לפי רוחו, קושי, צער או סיבה לדאגה. ולמרות שלכל אחד סיבות גם לשמחה וגם לעצב, קיימים בני-אדם "פסימיים" הנוטים לראות שחורות, ולעומתם קיימים "אופטימיים" בעלי נטיה לראות טוב בכל מצב. והרי, כאמור, גם לפסימיים סיבות לשמחה, וגם לאופטימיים סיבות לעצב, כלומר - מצב רוחם גם של אלה וגם של האחרים אינו תלוי, בעצם, במציאות השלילית או החיובית אלא בנטייתם אל עבר הטוב או אל עבר הרע.

אולם ההסתכלות החיובית על המציאות אינה חייבת להיות תוצאה של אופי או נטיית נפש. היא יכולה להיות גם תוצאה של בחירה מודעת. מי שבורך בנטיה טבעית אל הטוב אשרי חלקו (וגם הוא צריך ללמוד להתבונן יותר פנימה), אבל גם בידי שאר בני-האדם ישנה האפשרות לחפש ולבקש את הטוב ולהרגיל את מחשבתם לפנות אליו.

ומוסיף רבי נחמן לגלות בענין זה, שכשהאדם מסתכל על הטוב והחיובי שבו מתחילה לנבוע מתוכו חיות חדשה ותקווה חדשה, ורק חיות ותקווה אלו יניעוהו לעשות עוד טוב למרות מציאות הרע. אולם כאשר יסתכל האדם על הרע לבדו, ימהר היצר-הרע "לצייר" לו בדמיונו תמונת עולם כוזבת של רע בלבד, של חוסר תקווה ויאוש ממית, עולם שבו אין כל טעם להמשיך ולהשתדל בעבודת ה'.

מדמיון מסוכן והרסני זה יש לברוח כפי שבורחים ממות ממש, ואסור לתת ליצר הרע בתחבולותיו להוביל אליו.

כאשר ילמד האדם להתבונן על הטוב, מסיים רבי נחמן את דבריו בתורה נפלאה זו (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), אזי יהיה נעשה מהתבוננות זו ניגון נפלא. ניגון זה הינו סיפור חייה של כל נשמה מנשמות ישראל, על מבוכותיה וספקותיה, נסיונותיה וקשייה, עליותיה וירידותיה. אם יבקש האדם את הטוב בכל מצב, יהפכו גם הקושי והחשיכה להיות חלק מהניגון. וזו משמעות דבריו מלאי הנחמה של רבי נתן: "ומי שזוכה להרגיל עצמו לשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה הלכה ג' סעיף י"ג).

וה' יזכנו להאיר את דעתנו בשמחה הזו תמיד, ולקיים דברי קדשו של רבי נתן: "רק אזמרה ורק אזמרה"! (עלים לתרופה).

"שמחת עולם"

כשנדמה לאדם שרע לו הוא נמשך לעצבות.
מהו רע? מפרש רבי נחמן מברסלב: "הרע הוא נגדיות, כל מה שהוא נגד רצונו של האדם הוא רע" (ליקוטי מוהר"ן נ"א). כלומר - לכל אדם רצונות משלו, וכאשר אין הדברים מתרחשים כפי רצונו, למציאות כזו קורא האדם רע. ומאחר שבעצם כל אדם רוצה ומצפה שיהיה לו תמיד טוב ונעים, ולעומתו עומד העולם הזה על כל צרותיו ויגוניו, נסיונותיו וקשייו, אזי ממילא כל מציאות העולם-הזה מהווה "נגדיות" לרצון האדם.
כל נסיון שהאדם צריך לעמוד בו יוצר מצב של נגדיות. גם המאמץ שהאדם צריך להשקיע כדי להתגבר על תאוותיו ומידותיו הרעות או להתיגע בלימוד ובתפילה, הוא בבחינת מרירות לאדם, בבחינת "אוי לי מיצרי" (ברכות ס"א).
מצד אחד היצר משמיע קולו ותביעותיו ומיצר ומציק לאדם החפץ להכניעו. ומצד אחר - לאדם הנכנע ליצרו - מיצר ומציק המצפון, דהיינו היצר-הטוב, שזהו בחינת "אוי לי מיוצרי" (ברכות ס"א).

ואם כן, בעולם שכולו "אוי" איך אפשר לצוות על שמחה? איך אפשר לשמוח?!

מלבד לימוד חיפוש הנקודות הטובות שהבאנו בפרק שעבר, נאיר כאן, בסייעתא דשמייא, נקודה מיוחדת ועיקרית, אשר ממנה יוכל האדם לשאוב שמחה וחיזוק.

במעשה "שבעת הקבצנים" מספר רבי נחמן מברסלב אודות מלך אחד שרצה למסור את המלוכה לבנו, ובשעת המשתה שערך לכבודו אמר לו: "מאחר ואני רואה בכוכבים שאתה עתיד לרדת מן המלוכה ובכן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה". ונראה לפרש שיתכן כי מדובר כאן במלכו של עולם, הקדוש ברוך הוא, שרצה למסור המלוכה והשלטון בעולמו לבנו, דהיינו לנשמות ישראל הקרויים לו בנים. אולם יודע תעלומות ראה, כביכול, שעל-פי הטבע ("רואה בכוכבים") עתיד האדם להיכשל ולרדת מן המלוכה, להסתבך בחטא ובגשמיות העולם-הזה, ולאבד את כתרו.
ועל כן הוא מזהירו מראש, שכשייפול ממדרגתו, יזהר מן העצבות וישתדל להיות בשמחה. ואם מזהירים אדם לעשות דבר-מה משמע שבאופן טבעי לא היה עושהו, ועל כן הוא זקוק לציווי והוראה מיוחדת כדי לעשותו.

ואכן באופן טבעי ופשוט נראה, כי נשמת האדם שירדה מגבהי מרומים לעולם העכור והשפל הזה תסתבך בעצבות ובצער על מצבה, על שני מיני ה"אוי" המציקים לה תדיר. אולם בא "המלך", הוא הקדוש ברוך הוא, ובאים צדיקיו הדבקים בו ומזהירים למרות הכל: "ובכן תראה שלא