איך לחיות את התורה?

למעיין שלום,
אני מצרף לך מאמר מתוך הספר "התבהרות" שעוסקת במענה לשאלתך. את הספר אפשר לקרוא באתר שלנו: www.levhadvarim.com או להזמין טלפונית במשרדי לב הדברים: 02-5667567
בהצלחה רבה,
ארז משה דורון




מדוע קורה שאין לנו סיפוק בעבודת ה'?

אני מקווה שאצליח להסביר את עצמי כראוי. שמי יעקב ואני בן 30, עובד כמורה, משתדל למלא את תפקידי, גם בעבודה, גם בבית, וגם תפקידי הדתיים, ככל יכולתי. אבל יש משהו פנימי שמאד מציק לי ואני מתבייש בו ונבוך ממנו, הנקודה היא שאני מרגיש שכל מה שאני עושה (הכוונה בתחום שמירת מצוות) זה רק בגלל שאני צריך ומחויב. אם היו שואלים אותי בכנות מה אני רוצה לעשות הייתי אומר שאני רוצה ללכת לבריכה או לאכול פיצה או לטייל או לפטפט עם חברים אבל אני לא יכול להגיד את המילה "רוצה" לגבי שום מצוה, לא שבת, לא כשרות, לא ברכות. אני לא מתכוון להיות חילוני או משהו כזה. סה"כ אני מאמין בה' ובתורתו, אבל אני מרגיש חנוק מיסורי מצפון, כי כל קיום המצוות שלי זה עול שאני משתדל לצאת בו ידי חובה ולהשתחרר ממנו. אני קורא ספרים על צדיקים שהיתה להם אהבת ה' ושמחו בקיום מצוות וזה נראה לי דמיוני לגמרי, איך בן אדם יכול לרצות משהו כל כך מנותק מהחיים ומהעולם שלנו?

מצפה לתשובה בקוצר רוח,
יעקב.

מי רוצה מה?

דברים רבים, אותם אנו צריכים לעשות, ממלאים את חיינו. צריכים מכורח ציווי התורה, צריכים מכורח מסורת אבותינו או צריכים מכורח המציאות.
ויש דברים שאיננו צריכים כי אם - רוצים. רוצים כי הלב חומד, רוצים כי העיניים מתאוות, רוצים כי אנו מוצאים בהם עניין או סיפוק, משמעות או הנאה.
ושני בעלים על "רוצה" ועל "צריך" יש לנו - הגוף והנשמה.
הגוף רוצה את עניני העוה"ז המוחשיים לו, וצריך, בלית ברירה, את עניני העוה"ב, עניני תורה ומצוות שאינם ערבים ואינם מועילים לו.
הנשמה רוצה את עניני העוה"ב, התורה והמצוות המוחשיים לה, ואילו עניני עולם החומר כפויים עליה, ובלית ברירה, היא צריכה להשלים עם קיומם.
בעייתנו הגדולה היא שנשמתנו ורצונה נעלמים מאתנו. העולם שבו אנו שרויים, עולמו של הגוף הוא, וכל עניניו מלאים רצונות גשמיים. כך, מרגע לידתנו, אנו מזדהים עם הגוף ועם רצונותיו. אנו אומרים על דברים רבים "אני רוצה" ואיננו מבינים כלל ועיקר שרצונו של הגוף הוא המדבר דרכנו, ואילו רצוננו אנו, הפנימי, הנשמתי, האמיתי, אינו גלוי ואינו ידוע לנו, בדרך כלל.

מרמים אותנו. כל הזמן. הצבעים, הצלילים, המראות, התחושות. מספרים לנו באלף צורות על האושר המקווה שנשיג בעולם הזה. דוחפים אותנו בעל כורחנו, קטן כגדול, דל כעשיר, רפה כח כגיבור, אל תוך המרוץ עבור חומר. יותר חומר, יותר יופי, יותר עונג. אנו משלמים בעבורם במיטב זמננו, בכוחות גוף ונפש, ומר מכל - בשעבוד דעתנו.

על מה אנו חושבים? על מה אנו חולמים? מה מעסיק אותנו ומה מטריד את מנוחתנו? חומר.

יש לנו לב, אין אנו אדישים ואטומים, אך ליבנו מומר, מרומה, מוסט ממקומו האמיתי והראוי.
יש בנו תשוקות, רצונות, מאוויים, והם מריצים אותנו כל הזמן למלא אותם. אבל אין אלו תשוקותינו ורצונותינו האמיתיים, הפנימיים. אלו, לדאבון לב, אינם ידועים לנו כלל ועיקר, והם מוחלפים בפרוטות של רצון גוף, בזוטות של רצונות הבל, בחלומות שאינם חלומותינו כלל ועיקר.
מחריש את אוזנינו, מסמא את עינינו, מקהה את חושינו - רוקם העולם הזה נגדנו מזימות. ומזימתו הגדולה ביותר - שכחה. זוהי מהותו וזהו שמו: "עולם" מלשון העלם "גם את העלם (העולם בקריא, העלם בכתיב) נתן בליבם" כותב קהלת.
הן פיתויי העולם ותענוגיו, הן יסוריו ומכאוביו, מסיחים את הדעת כל הזמן מדבר מה יקר מאד, מהותי מאד, ונעלם מאד, במסלולי המרוץ אחר חומר ועוד חומר.
אלוקים.
אפילו מי שמקיים את מצוותיו, גם מי שלומד את תורתו, עלול בנקל לשכוח אותו.

מצוקת המצוקות

לא פעם, בעת שאני נוסע בכבישים המהירים, אוחזת בי פליאה, מדמה אני את אלפי הנוסעים מערבה כנחשול גואה של רצונות ושל מאוויים. כביכול כל מה שאדם עשוי לבקש מצוי במערב. פליאה היא בעיני, העולה לירושלים, כיצד באותה רצינות והתמדה, באותה חיות ונחישות, זורם הנחשול הזה לשני כיוונים מנוגדים כל כך, אחד למזרח אחד למערב. אחרים, רבים אחרים, מבקשים דבר מה בצפון, בדרום, ובאין סוף הדרכים המובילות לכל אתר.
עיתים, כשאני מטה את אזני ומקשיב היטב, אני שומע, בלב הנחשול הזה, זעקה אילמת, זעקה כבושה, מיוסרת, שלעולם אינה חדלה לשאת את ידיה בתחינה. זעקת החסרון.
לאחד חסר כסף או פרנסה לבני ביתו, השני לוקה בבריאותו, השלישי מצפה לבן זוגו והרביעי לפרי בטן. פלוני מתקשה לבוא לידי שמחה וזולתו חסר מנוחה, משמעות או אהבה. רבים הם הלוקים בכמה חסרונות יחדיו, וכולם כולם מקדישים כל עתם וזמנם לרדוף, לנסות להשיג ולמלא חסרונם.

ויש מצוקה, שהיא מצוקת המצוקות.
נוראה, ממאירה ועמוקה מכל, מטשטשת את כל הצבעים, מכבידה על כל החיים, מקטינה כל ישועה, ממיתה כל משמעות, הופכת אהבת אנוש לדלה ומוגבלה. מצוקת המצוקות, שורש האבדון והחסרון. רבים לא ידעוה, מעטים יכירו פניה, ומתי מעט יבינו דרכה.
מצוקת המצוקות: אדם ללא קירבת אלוקים.
אדם ללא אלוקים, שהוא בעצם גם אדם ללא אדם... צל צלו של אדם, כי "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם, ועל כן נחשב העולם כתוהו ובוהו" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד').

"בפיך ובלבבך לעשותו"

איך יוצאים מן התוהו ובוהו והופכים את מדבריותיו לגן פורח?
איך זוכים להסיר את הלוט, שהעולם מניח כל הזמן על פני ה'?
איך מרגישים בלב את חיותו המדהימה, את יופיו האין סופי, את ממשלתו המפוארת של יוצר בראשית?
איך מהלכים בעולם כבני אדם, כברי דעת, כיודעי ריבונם ומשרתי רצונו באמת?
איך זוכים להתאחד עם ה' בעולם מתעתע של ריבוי פרטים?
יש לנו לב, איך זוכים "ללבב" אותו לכיוון הנכון?
יש לנו רצון, איך זוכים לרצות את מה שבאמת ראוי לרצותו?

על כל השאלות הללו עונה התורה תשובה אחת: "בפיך בלבבך לעשותו". כדי לעשות את ה' לקרוב, ולהפוך את עבודתו למושגת ורצויה, לשייכת ומשמחת, יש לנו שני כלים - פה ולב.
מבאר ה"באר מים חיים" על פסוק זה: "כלומר שעל ידי התפילה שבפיך ושבירת לבבך במחמדיה, והתקרבות הלב לשמו יתברך, נעשין הדברים האלה (תיקון הנפש) על מכונם הראוי".
בהלכות תפילה פרק א' סעיף ב', מסביר הרמב"ם את עיקרי מצות התפילה, "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם... אי זו היא עבודה שבלב - זו תפילה".
את גדרי התפילה מדאורייתא מפרט הרמב"ם בהמשך: "חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו..."
להכניס את הקב"ה לחיים פירושו של דבר, לדבר איתו בשפתנו האישית, מתוך ליבנו ממש.
לפרוש בפני ה' את כל הקורות, לבקש עצה, להתוודות על השגיאות, להודות על הישועות, לשיר, להלל, לשתוק, לבכות.
הכל, לבד לבד, ביני לבינו, רק באזניו. כך, נרקם הקשר. כך ניבנה בנפשנו הכלי להכיל את אורו, ותודעתנו צומחת למקום שבו נוכחותו אינה זרה עוד. כך, יורד ה' משמי שמיים העליונים ומתחיל להיות שותף פעיל, יום יומי, בכל דבר בחיינו, קטן כגדול.
כך מאיר אור בהיר יותר, אור של תכלית, על חיי היום יום ואפרוריותם, אור שמגלה תשובות מסוג אחר, עמוק יותר. אור שפותח כיווני מחשבה רדומים ונשכחים, מעמיד דברים במקומם הנכון, וביותר - אור שמנחם ומעודד, נותן כוח להמשיך ודעת למה לשאוף באמת, מה לרצות באמת ומה לאהוב בכל לב.

להפוך את ה' לקרוב

כללו של דבר, רצונות ומאוויים מפעמים בנו כל הזמן, ליבנו תדיר מבקש לו חיות. ואם זו לא תימצא בקרבת ה' ובעבודתו, תומר בעל כרחנו באהבת העולם הזה על אין ספור פיתוייו.
אבל אם נכיר את ה' המצווה, אם נתענג, ולו לפרקים, על קירבתו ואורו, אזי נחפוץ גם לקיים את מצוותיו באהבה ובשמחה. שכן נדע ונחוש ביתר שאת, עבור מי אנו מקיימים אותן.
מעתה, לא תהיינה המצוות חוקים יבשים וחסרי חיות, מסורת הכרחית או דבר שבשגרה, קיומן יהיה הדרך, דרכנו היהודית, להעמיק ולהעצים את הקשר שבינינו לבין האהוב והנחשק מכל - אלוקים.

זוהי התשובה לשאלתך: "איך בן אדם יכול לרצות משהו כל כך מנותק מהחיים ומהעולם שלנו?" - על ידי שיעשה אותו לקרוב, לאישי, לנוגע, לא מנותק.
הדרך ל"קרוב אליך הדבר", לקרב את הקדושה אלינו, היא על ידי, "בפיך ובלבבך לעשותו". דהיינו להקדיש זמן בכל יום, בו נתפנה מכל עניני העולם ונבקש במילים אישיות משלנו, את ה' ואת קירבתו.
וכך כותב בענין זה ה"חפץ חיים" (תנועת המוסר ג', דמותו והליכותיו): "אין לנו שום עצה, כי אם שיקבע האדם בכל יום, או על כל פנים בכל שבוע, עת להתבודד בחדרו ולהתפנות מטרדותיו ולחשוב עצות בנפשו אודות עניני אחריתו, באיזה אופן לתקן את עצמו".
וכן כתב ("החפץ חיים חייו ופעלו" מאת תלמידו הרב ישר): "כשמישהו מרגיש ברע (וכי יש הרגשה רעה יותר מזו שאתה מתאר של מצוות אנשים מלומדה ולב אטום לדברים שבקדושה?) ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם ה' יתברך במילים פשוטות, יבקש מהקב"ה חסד ורחמים, ורבון העולם ודאי יאזין לבקשתו, מצפה הוא רק שנבוא אליו!"
"על פי שיטתו, (כותב תלמידו של החפץ חיים, הרב ישר), על האדם לגלות לפני ה' את כל לבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך לבו לפני אביו. בגישה כזו הדברים הם טבעיים, אמיתיים ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמי".
כדי לצאת מדי ספק, מדגיש החפץ חיים שאין המדובר בתפילת שמונה עשרה העשויה כידוע להפוך גם היא ל"מלומדה" אלא דווקא לשיחה ותפילה אישית שלא בזמן השמונה עשרה.
ואלה דבריו: "כל הצרות הבאות עלינו שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא" ("ליקוטי אמרים" להחפץ חיים פרק י' עמ' מ"ז).
וכן כתב בעל ספר "חרדים" בסופו: "סגולה קלה לרפואת הנפש היא ההתבודדות, כי לעתות רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד. שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. וכאשר הוא יבוא לשים פניו אל אלוקיו, כן הוא יתברך ישיב אליו".
ומסיים שם ספר החרדים את דבריו: "כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש רבי יוסף סאגיס ז"ל וכך היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבי יצחק דמן עכו שכמה חסידים היו עושים כן בימיו ודוק ותשכח כן בדברי רמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והרב רבי יונה ז"ל".
ה' יזכנו ללכת באורחות צדיקים, להתקרב לבוראנו ולעבודתו באמת, לפתוח את פינו בתפילה אישית, להכיר את רצון נשמתנו, להזדהות איתו, לרצות באמת רק את ה' וקירבתו, ולהתרפא מחולי ה"מלומדה".