שאלה
לכבוד הרב שלום
אני בחורה בת 20,ואתמול הייתי בפינוי של הגבעה של יצהר,ועכשיו אני עדין מבולבלת ממה שהיה שם.
אני הייתי בטוחה שמטרתנו בפינוי זה להביע מחאה בפני החיילים, כלומר חשבתי שעצם הנוכחות של הרבה אנשים בגבעה תביע את מחאתנו על הפינוי.
אך לכשהגעתי עם חברותי, הסבירה לנו אחת מהאחריות שם איך אנו מתכוננים ללחום בצה"ל...היא דיברה על מאבק אקטיבי, ואנו חשבנו שהיא קיצונית, אבל כשהגיעו החילים ראיתי את המלחמה עליה היא דיברה.
קראתי דברים שכתבת על הפינוים באתר הזה, וכתבת שכן צריך לשבת על הרצפה וכ'ו
אבל הבעיה היא שכל פעם שהתישבנו או התקרבנו לדחפורים, זה מיד יצר מאבק פיזי, כי החיילות היו כבר מיואשות (לא רק מהיום הארוך אלא גם מכל הקללות והצעקות שהן קיבלו) ועל כן כל קירבה לדחפור יצרה דחיפות בין כולם, והחיילות העיפו אותנו החוצה כל הזמן, וזה הפך להיות מאבק של צעקות ומכות (בין 2 הצדדים).
אני עמדתי בצד-כי זה היה נראה לי רע מאוד-גם מאוד לא צנוע (החילים ראו את הבנות נופלות ושוכבות ונזרקות,ולפעמים הבגדים זזים...וגם הצעקות והדחיפות...) וזה גם היה נראה מלחמת אחים ממש ממש ממש!ואפילו שהבנות צעקו-אנחנו אחיות שלכן ואוהבות אתכן וכ'ו!!
למרות זאת זה היה נראה רע מאוד העינים של כולם היו להוטות! מלאות כאב עם זעם.
ובכל זאת-אם כולם היו נוהגים כמוני, אז הפינוי היה מתבצע במהירות ובקלות, כך שבס"ה הבנות האקטיביות הצליחו במטרה הרבה יותר ממני... וגם קנאתי ברגשות הכואבים שהיו להם על א"י,
היתה בהן הרבה מסירות נפש ואהבה עזה לא"י!
הן עשו הכל מתוך רגש חזק זה לארץ. הן זעקו דברים כל כך נכונים ואמיתים.
אז השאלות שלי הן:
1-איך צריך להתנהג בפינוי כזה,( שבו האקטיביות שלך יוצרת מעין מלחמת אחים)?
2-איך לחזק את אהבתי לא"י?
תשובה
בס"ד
לצערי את מדברת על מציאות שכואבת גם בלי שנעשה דבר, יש אחים יהודים (בכנסת, בממשלה) שלצערינו מרוב יאוש ותסכול עושים מעשים שמביאים אותנו לסכנה מוכחת של חיים.
יש לעומתם יהודים שיותר מחוברים לשורשם,
שרואים בעינים את תוצאות המהלך המסוכן הזה.
שכואבים את הרצח הנורא שיבוא בעקבותיו.
הם רואים בחוש את האלמנות ואת היתומים.
את שכול ואת הפצועים.
את הנתק מהעם ומהארץ.
את הכאב הגדול.
הם מוחים מרוב אהבה. ולא חלילה מתוך שנאה. אבל צריך לזכור שגם ניתוח מכאיב עושים מתוך אהבה.
גם חינוך ילדים שכרוך בעונשים ובמבחנים נעשה מתוך אהבה גדולה של הורים לילדים.
לצערינו דת החסד והרחמים לא הוכיחה את עצמה - היא אינה אפשרית. היא הביאה דם ושכול יותר מכל אומה אחרת בעולם.
הדרך להביא דברים שברוח לידי ביצוע כרוכה לפעמים במאבק כואב וקשה. זיכרי את עשר המכות שקיבל פרעה (להבדיל) כדי להביא את יציאת מצרים לידי ביצוע.
רק חשוב לזכור תמיד שהתהליך מתחיל ונגמר באהבה. גם הכאב שבו הוא מתוך אהבה.
אנחנו מדברים ביהודים ולכן אסור למאבק שישא אופי של מכות ואלימות חלילה. רק פאסיבי.
וכל זה נכון רק לגבי מאבק של בנים שהוא כל כך קשה ונורא אבל לא לגבי מאבק של בנות. לדעתי בנות לא צריכות להאבק במקום שזה יכול להביא לפגיעה כלשהיא בצניעות.
[אם המאבק על ארץ ישראל גורר ירידה כלשהיא בצניעות - זה לא מועיל כלום!!]
אפשר להאבק על הארץ בכוח עצום בלי שום ירידה כלשהיא בצניעות. אפשר בהסברה, בחוגי בית, אפשר במכתבים ובמאמרים. אפשר בכל דרך שלא פוגעת בצניעות.
בהצלחה