שאלה
שלום ההרב!
יש לי שאלה שמאוד מעסיקה אותי לגבי ילדי החמוד בן התשעה חודשים.
קראתי בספרות היהודית על חינוך ועל משמעות נתינת אהבה כמה שיותר בגיל הרך, כמה שפחות לכעוס או לחנך ממש, בגיל זה העיקר זה הצרכים הבסיסיים שבתוכם האהבה.
מצד שני הפינוק..
ואני מתלבטת בסוגיית בעיות השינה.
כשאני רוצה להרגיל את הילד להרדם יותר לבד ולא בידיים של אמא, זה כרוך בשיטות שונות שחלקן מעודדות לתת לילד לבכות ומדי פעם לגשת ללטף ושוב, זה מאוד קשה וקורע לב, כאילו שאנחנו נוטשים אותו לבדו במיטה בחושך לבכות.
השאלה אם זה נכון מצד האהבה שצריך לתת לו?
אך מצד שני זה נורא מגביל, הוא צריך ללמוד לישון לבד, לא?
אשמח לשמוע את דעתך,
תודה רבה.
תשובה
את בוודאי מבינה, שיש בוודאי כאלה שדעתם לא כדעתי...
ההליכה לישון צריכה להיות חוויה נעימה לילד. כדאי לשבת איתו/ לידו לספר לו מתוך ספר, לשיר לו שירים וכו'. כדאי שההליכה לישון תישא אופי של "טקס", כלומר: שיהיו בה גם דברים קבועים. כלומר: הסיפור- יהיה שונה כל יום, בחזרה מסויימת, אך שיר או כמה שירים- זהים, כל יום אותם שירים, כדאי לקרוא עם הילד את הפסוק "שמע ישראל" תוך כיסוי העיניים ביד, (הילד ילמד לאהוב את התנועה הזו, לחכות לה, להתגעגע אליה) ואחריו לומר, בלחש, "ברוך שם כבוד..."
הטקסיות הזו, הקביעות, מרגילות את הילד שחוויית ה"פרידה" מן ההורים בערב היא נעימה, ואיננה מפחידה... לילה טוב!