שאלה
יש לי שאלה מעט מורכבת. אומרים לנו "ושמרתם על נפשכם" ואומרים לנו "וכל המקיים נפש אחת בעולם כאילו קיים עולם מלא" שאומר שאם מצילים אדם אחד זה דבר עצום.זכות גדולה היא להציל יהודי אחד ממוות. אז מה אומרת ההלכה עם מאבטחים? הרי מצד אחד הם שומרים על עם ישראל ויודעים בוודאות שאם מגיע מחבל הם יגינו בגופם על אחיהם היהודים שנמצאים בסופר, קניון או במסעדה. והרי זה לא נקרא להתאבד כהולכים לקראת המחבל ויודעים שהסיכוי למוות הוא גדול. אז לסכן את הנפש, להתאבד.. זה אסור. ומצד שני הרי הם מצילים חיי יהודים אחרים. מגינים על עמם מישמעאלים בני עוולה, עושים עבודת קודש. מסכנים את חייהם עבור הצלת יהודים אחרים. האם הבנתי נכון את העניין או שאני מפספסת כי זה נראה לי סותר אחד את השני. אשמח מאוד אם תוכל להסביר לי את הסוגיה החשובה הזו.
בתודה מראש
שני
תשובה
בס"ד
שבט תשס"ד
לשני שלום.
שאלת: מחד אנו מצווים ונשמרתם לנפשותיכם, מאידך אדם שעובד כמאבטח לדוגמא, אמנם עשוי להציל נפשות רבות מישראל אך מסכן את עצמו. כיצד שני הדברים דרים בכפיפה אחת?
תשובה:
כתב מרן הרב קוק בהקדמה לספר 'שבת הארץ' –
"סגולתה של כנסת ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריא המאירה של קודש. בכל עוז חייה היא מכרת, שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה מידה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם שוים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל..... ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום."
חיינו אינם אלא חלק מהאלוקי, משהו מן האלוקי. הווה אומר שהזרמת חיינו, הינה גילוי שמו ית' בעולם. מטרת היהודי העולה מהעצמות האלוקית הטבעית של חייו, אינה לחיות כדי לחיות במובן הרגיל של המילה, אלא לחיות כדי להחיות. כדי להביא לביטוי מלא ושלם עד כמה שאפשר את האלוקי שבו. על כן, מבחן החיים איננו מבחן החיים במובנם הרגיל של לשרוד בתוך הגוף, אלא דבקות באלוקים חיים שהוא הוא עצם חיינו ממש. על כן, כשם שילחם היהודי בכל מאודו שלא לפגוע בקדושת החיים, שלא לנתק חולה ממכשירי הנשמה, שלא לוותר על אף יהודי, להציל כל אחד מישראל, כמו את עצמו, ושלא לעבור על לאו של 'לא תעמוד על דם רעך'. כך גם ימסור היהודי את נפשו בעת מבחן אם אכן זהו רצון ד', משום שבמצב זה, החיים, דהיינו – האלוקי שבתוכנו, הם עצם מסירת הנפש, והישארות בגוף במצב זה, הינה המוות הנורא.
ההכרעה וההכרה, מתי עלינו להילחם נחרצות לשמירת נשמתנו בגופנו, ומתי עלינו להיכנס לסיכונים ואף למסור את הנפש במידת הצורך, מצויה בהלכה היהודית.
פיקוח נפש דוחה שבת. אך לא יעלה על הדעת לומר שפיקוח נפש דוחה מלחמת מצוה. הרי זה כל עניינה של מלחמה, שנכנסים לסכנת חיים ובמידת הצורך אף מוסרים את הנפש, וזוהי ההופעה היותר גדולה ואמיתית של החיים במצב המלחמתי המיוחד. האם יתכן שחייל יתגייס לצה"ל ולפני כל מבצע יאמר למפקדו, זה מסוכן, פיקוח נפש דוחה הכל. זו גחמה. זו לא תורה.
גם שלא במצב מלחמתי, למען הצלת כלל ישראל, כתב הרב קוק בספר משפט כהן תשובה קמד', שאדם רשאי ואף ראוי להכניס עצמו בסכנה להצלת כלל ישראל. ובתשובה קמג' שם, שיחיד רשאי לסכן עצמו גם למען יחיד אם יחפוץ בכך.
אם להתייחס למאבטח. אפשר שבתקופתנו, מערך האבטחה האזרחי הפך להיות ממש חלק מהמערך ההגנתי של מדינת ישראל. לכאורה, חולית המאבטחים הינה חוליה חשובה וחיונית ביותר להמשך קיומנו בארץ הזאת. שמא בתקופתנו זו, שהמרד הערבי משתולל דוקא בתוך הרחובות, ולא בגבולות, אפשר לומר שזה 'עזרת ישראל מיד צר', דהיינו – מלחמת מצוה. ואולי, נאמר שזה רק ענין של פיקוח נפש של רבים, שיחיד רשאי לסכן עצמו למען רבים. ואולי אף אם זה להצלת יחיד, הרי התיר הרב קוק לסכן עצמו במידה ויחפוץ בכך.
את השאלה ההלכתית נשאיר פתוחה להתייעצות עם פוסק הלכה. אך מהצד האמוני, למדנו ש"אין חיים אלא אלוקיים וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל..".
בברכה,
יצחק חי זאגא